לריאיון עם שי גולדשטיין אני מגיעה באיחור לאחר שתנועת הרכבות הופסקה בעקבות נפילת הטיל בנתב"ג.
כשאני מגיעה ללובי של ערוץ 14 הוא מבקש ממני לחכות, "כי אני חייב לסיים משהו". הוא מרוכז וכותב במרץ, וכשהוא מסיים אני שואלת אם הייתה לו פתאום מוזה שלא רצה לפספס.
"אני כותב תסריט לסרט קולנוע", הוא אומר. "אני רוצה לעשות סרט על קרב הגבורה של סגן השר אלמוג כהן באופקים ב־7 באוקטובר. הסיפור של אופקים הוא סיפור שלא סופר, למרות שהיו שם קרבות הרואיים וסיפורי גבורה בלתי נתפסים. באופקים נרצחו יותר מ־50 איש באותו יום, אבל כמעט לא מדברים על מה שהיה שם". התסריט עדיין בחיתוליו, אבל גולדשטיין כבר יודע לומר לי שהבמאי יהיה חברו נתי רביץ וכי הוא עצמו מתכוון לשחק בסרט.
מאיפה הגיע הרעיון לכתוב תסריט כזה?
"אלמוג סיפר לי את הסיפור המדהים של אופקים", הוא אומר. "בעיניי, חבר כנסת שיוצא להילחם במחבלים זה סיפור חזק מאוד. הוא סיפר לי איך במהלך הקרבות הוא כל הזמן חשב על כך שאסור לו להיפגע בגלל שהוא חבר כנסת. הרי ברור שרצח או חטיפה של חבר כנסת זה הישג בלתי נתפס לחמאס, וזה חתיכת קונפליקט שהוא היה צריך להתמודד איתו בזמן שנלחם על חייו ועל חיי משפחתו".
יש כל כך הרבה סיפורי גבורה מ־7 באוקטובר. למה דווקא הסיפור הזה תפס אותך?
"כי אף אחד לא שמע את מה שקרה באופקים. יודעים מה קרה בבארי, בכפר עזה ובניר עוז, אבל לא יודעים על הקרבות שהתנהלו באופקים. מכירים את הסיפור של רחל מאופקים, שגם את זה אני מכניס לתסריט, אבל לא את שאר גיבורי אופקים שיצאו להגן על הבית. חוץ מזה, חבר פרלמנט שיוצא להילחם במחבלים זה סיפור מטורף".
את הלהט שבו כותב גולדשטיין את התסריט החדש אפשר לפגוש בכל תחומי היצירה שהוא עוסק בהם – בסאטירה, במשחק, בכתיבה ובשידור. כבר שנים רבות הוא מוכר לצופים ולמאזינים מתחנות הרדיו והטלוויזיה הלא ימניות במיוחד, אבל למרות שהיה בעומק הברנז'ה הוא לא חשש להביט למציאות בעיניים ולעבור תהליך התפכחות שהחל דווקא בתקופת הקורונה.
גולדשטיין בתפקיד ברוריה הקפלניסטית
צילום מסך C14
"גיליתי שאתם פשיסטים"
שי גולדשטיין, בן 56, נשוי ואב לבן, מתגורר בכוכב יאיר. הוא איש תקשורת ותיק, תסריטאי, מפיק, שחקן וסאטיריקן. את דרכו התקשורתית החל ברדיו, ועד היום הוא אוהב את המדיה הזאת ומשדר מדי יום בתחנת הרדיו גלי ישראל. הוא היה ממקימי הרדיו האזורי באילת – קול הים האדום, עבד כמפיק ברדיו תל אביב, ובשנות ה־90 היה חלק מהצמד המצליח שי ודרור (עם דרור רפאל), שתוכנית הבוקר שלהם הפכה ללהיט גדול. הוא השתתף בסדרות טלוויזיה כשחקן וכחבר פאנל בתוכניות 'מועדון לילה' ו'רק בישראל', הנחה שעשועון עם אבי נוסבאום והיה חבר פאנל ב'פגוש את העיתונות'. גולדשטיין הוא טבעוני ועסק רבות בנושא של זכויות בעלי חיים.
בתקופת מגפת הקורונה היה ממתנגדי החיסונים וסבר שמדובר בהונאת הציבור. תקופת הקורונה גרמה לו גם למהפך פוליטי ואידאולוגי: "פתאום ראיתי את האנשים שבחרתי בהם לאורך השנים וחשבתי שהם אבירי זכויות אדם ממפלגות השמאל... הופכים לפשיסטים מטורפים. אני הייתי לא מחוסן, לא התחסנו במשפחה, ומבחינתם היה אפשר לקחת אותי כי אני לא מחוסן, לכלוא אותי בבית כלא בלי משפט ואפילו דברים גרועים מזה. המחנה שאליו הייתי שייך פתאום היה נראה לי הפוך ממה שהוא, כאילו מישהו הסיר וילון וראיתי שאתם בעצם פאשיסטים", סיפר בריאיון שנתן לאחרונה לרוני קובן.
לפני כמה שנים החל גולדשטיין להתבטא באופן שלא תאם את עמדות השמאל, החל ממחאה נגד שנאת חרדים, דרך תמיכה ברפורמה המשפטית ועד תקיפת מנהיגי המחאה בקפלן ותמיכה בממשלה. כיום הוא שייך מבחינה אידאולוגית ופוליטית למחנה הימין, מגיש תוכנית לילה בערוץ 14 יחד עם נועם פתחי, ומשדר מדי יום בגלי ישראל עם ארז תדמור. הוא מביא למסך דמויות סאטיריות שהוא מגלם אותן, כמו ברוריה הקפלניסטית - אשת מחאה נצחית שאמירותיה גורמות למחנה השמאל לצאת מהכלים.
עזבת את מחנה השמאל, איבדת הרבה חברים ונפרדת גם מהברנז'ה התקשורתית והאומנותית בישראל, אבל לאחרונה הלכת להתראיין אצל רוני קובן בתאגיד. התראיינת כי אתה מתגעגע למקום שעזבת?
"ממש לא", הוא אומר. "הלכתי להתראיין אצל קובן, ולמרות שמיד בתחילת הריאיון הוא עקץ אותי בנוגע לביבי, הייתי מרוצה מהתוצאה. אני חושב שזה מאוד חשוב להתראיין בכל מקום ולא להשאיר את המגרש ריק. תאגיד כאן הוא ערוץ ציבורי ששייך לכולם, וצריך לשמוע שם את כל הקולות. אני לא אלך להתראיין אצל אופירה ולוינסון למשל, אבל כאן 11 זה ערוץ שגם אני מממן, ואני רוצה שישמעו בו את הקול שלי".
אתה חושב שצריך לסגור את התאגיד?
"אני בעד לשנות את התאגיד, להשאיר רק את היצירה הישראלית המקורית ולהוציא ממנו את חטיבת החדשות. התאגיד צריך להתרכז בלעשות הומור, סאטירה, הפקות של סרטים. זה ערוץ של כולם, ולכן הוא חייב להיות ערוץ שמשדר תכנים שכולם יכולים לצרוך. הוא לא יכול להיות ערוץ פוליטי. היום כל כתב חדשות הופך למגיש אג'נדות ומדברר את הדעה האישית שלו על התחום שהוא מסקר. כשאתה עובד בערוץ פרטי זה לגיטימי, אבל כשאתה עובד בשביל כל הציבור זה פסול".
ומה דעתך בנוגע לגל"צ?
"בעיניי צריך להפוך אותה לתחנה שלא מתעסקת באקטואליה, אלא רק במה שקשור לצבא. זו תחנה צבאית שאמורה לשדר לחיילים. יש ערך כלשהו בלתקשר עם החיילים ולשדר להם תכנים, אבל לא בשביל הציבור. צבא לא אמור לבדר את הציבור או לשדר לו חדשות, מה זה צפון קוריאה פה?" הוא תוהה. "זה רעיון מופרך במהותו. רק במדינות טוטליטריות צבא משדר לציבור את החדשות ויוצר תוכן שמשפיע על דעת הקהל".
כיום אתה טאלנט של ערוץ 14, שנחשב לערוץ הטלוויזיה של הימין ולערוץ מסורתי ודתי. אתה לא אדם שומר מצוות. מה דעתך למשל על החלטת הערוץ שלא לשדר את הדלקת המשואה של דנה אינטרנשיונל?
"אם הייתי זה שמקבל את ההחלטות לא הייתי מצנזר את זה, אבל אני יכול להבין ערוץ שיש לו אג'נדה אנטי־פרוגרסיבית. זכותו של הערוץ לא לקדם תכנים שהם נגד האג'נדה שלו".
אתה מבקר חריף של תרבות הפרוגרס.
"אני נגד כל טרלול המגדרים הזה", הוא אומר. "למה דנה אינטרנשיונל נבחרה להדליק משואה? על איזה הישג? היא הייתה זמרת מצליחה בעבר. האם היא הדליקה משואה בגלל שהיא טרנסג'נדר? צריך להפסיק להתרפס בפני התרבות הזאת. אני חושב שהטרלול הטרנסג'נדרי יצא משליטה לחלוטין. מטמיעים פה ערכים שהם חסרי כל היגיון ואין להם שום אחיזה במציאות, ובעיקר מבלבלים את בני הנוער. אני מבין את הערוץ על שהוא לא רוצה לקדם את התכנים האלה, גם אני לא רוצה לקדם את התכנים האלה שמקדמים תודעה שבה כביכול הכול מותר. אין נכון ולא נכון, תקין ולא תקין, כל אחד יכול להיות מה שבא לו. זה הזוי".
גולדשטיין התבטא בעבר נגד הופעותיה הבוטות של הזמרת נועה קירל וכתב: "מה זה דבר הזה? מה הפרצופים האלה? מה זה הבוטות הזו? מה זה הבגד הזה? איך קוראים לתנועות האלה? על זה הילדים שלנו גדלים? אוי לנו". לאחרונה כתב גם כי "נועה קירל זו לא סחורה לילדים, נקודה. זה לא הדימוי הנשי שילדים או ילדות צריכים להפנים בגיל צעיר. קו דק וברור מוביל בין ילדה בת עשר שגדלה על הדימויים האלה לנערה בת השבע עשרה שההתנהגות המינית הפרובוקטיבית שלה מביאה אותה למקומות לא טובים ומסוכנים. תצילו את הילדות שלכם ואת הילדים שלכם גם".
"חייתי בקצה של המתירנות, במקומות שבהם הכול מותר והכול אפשרי וכל אחד עושה מה שהוא רוצה, וראיתי שזה מוביל לכאוס חברתי ונפשי", הוא מעיד. "ברגע שאתה מתרחק מהמהות האמיתית שלך, שוכח מי אתה ומדמיין שאתה מישהו או משהו אחר, נוצרים אצלך מתחים נפשיים וחרדות כי אתה לא מבין איך אתה אמור להתנהל בתוך העולם. אנשים הולכים לאיבוד בתוך כל התרבות הפרוגרסיבית והמתירנית הזאת".
אבל היית בעולם הזה הרבה שנים. כנראה שבחלק מהזמן היה לך טוב.
"חשבתי שטוב לי. היום אני בן אדם הרבה יותר שלם עם עצמי והרבה פחות חרדתי ממה שהייתי בעבר".
"מודה אני" במקום כדור הרגעה
המעבר שעשה גולדשטיין בין העולמות נמצא גם על הרצף האמוני. כך למשל הוא כתב לאחרונה, לאחר שצפה בריאיון עם שר הביטחון לשעבר יואב גלנט: "המדינה הזאת היא נס. כל הגנרלים האלה הם ההוכחה שיש השגחה עליונה, כי עם ההשגחה שלהם היינו נכחדים כבר מזמן. תקשיבו לגלנט ותודו להשם יתברך".
הרבה פעמים המעבר מהשמאל לימין טומן בחובו גם חיזוק הקשר ליהדות ולמסורת. גם לך זה קרה?
"בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי בכל בוקר אומר תודה לא־לוהים על כל מה שיש לי", הוא משתף. "בהתחלה אילצתי את עצמי לעשות את זה, כי הרגשתי שרע לי בנשמה ושאלתי את עצמי: למה? הרי יש לי פרנסה, יש לי אהבה, יש לי בריאות, למה רע לי? למה אני לא מודה על מה שיש לי?"
הוא מספר שקנה כוס קפה לנסיעות שעליה כתובות מילות השיר "מודה אני" של מאיר אריאל: "מודה אני לפניך על כל החסד והאמת והטובה והרעה שעשית עמדי ועם ביתי". "זה שיר שאני מחובר אליו המון שנים והתחלתי להגיד את זה כשאני נוהג ברכב, ופתאום קלטתי שברגע שאני אומר תודה על מה שיש לי, על הבריאות, על הפרנסה, על אשתי והבן שלי, אני מתחיל להרגיש טוב, האנרגיה שלי משתנה מ'אין לי כוח ואין לי חשק' ואני מוצא את עצמי בהודיה ובחוויית הטוב שבחיים. פעם הייתי לוקח כדור כדי להעביר את האנרגיה מתחושת חרדה ולחץ לתחושה טובה, והיום אני פשוט עובר להודיה. אחרי שאני מודה לו, אני גם מבקש ממנו שישמור עליי וייתן לי ולמשפחה בריאות וכו'".
ההודיה הזאת מעניקה לו גם פרספקטיבה למקום שבו חי ופעל בעבר: "לכן אני גם לא מתגעגע למקום שבו הייתי, כי לא הייתה לי אמונה. כשאין אמונה אז אין גם למי להודות וממי לבקש. אני רואה את האנשים שנמצאים במקום שבו הייתי, במחנה השמאל, והם כל הזמן מקטרים: הכול רע, הכול לא טוב. אלה אנשים שחיים ברמת החיים הכי גבוהה, מהטובות בעולם, ועדיין כל הזמן רע להם. זה בגלל שאין להם אמונה. אם אתה מאמין שיש משהו מעבר לך שמגן עליך, שומר עליך ונותן לך, והוא זה שמנהל את הכול, אז אתה צריך להודות לו על מה שיש לך וזה הופך אותך לבן אדם הרבה יותר שמח ומאושר. זה משנה את האנרגיה לגמרי ואתה הופך להיות בן אדם הרבה יותר טוב".
מתי גילית את האמונה הזאת?
"תמיד חיפשתי רוחניות וידעתי שיש משהו שהוא גדול ממני והוא דואג לי, אבל האמונה הזאת התחזקה לפני כמה שנים, כשהייתי בתקופה קשה. מסוג הנקודות בחיים שבהן אתה מוצא את עצמך בתחתית. הצטברו בחיי המון דברים לא טובים, ומצאתי את עצמי הכי למטה שהייתי אי פעם. הבנתי שאין לי איך לסדר את הדבר הזה בעצמי, הרמתי עיניים לשמיים ואמרתי 'אין לי את היכולת לפתור את זה, זה מעבר ליכולתי. אתה צריך לפתור את זה. אני בידיך כי לי אין יותר מה לעשות, זה לא בידיים שלי', ואמרתי את זה מתוך אמונה אמיתית. פניתי לשמיים כמו שיהודי אומר 'שמע ישראל'. באופן מופלא ולא מוסבר, שנה לאחר מכן הייתי במקום אחר לגמרי, והכול הסתדר בלי שעשיתי כלום בשביל זה. הדברים פשוט התחילו להסתדר מעצמם על הצד הטוב ביותר. הרגשתי כאילו מישהו שלח יד למטה, למקום שבו הייתי, שלף אותי והניח אותי במקום טוב. זו הייתה תחושה של השגחה שאי אפשר להסביר".
זה מוביל אותך גם להתחזקות במסורת?
"כרגע לא", הוא אומר, "אני מדבר עם א־לוהים, אבל אני עוד לא בדיוק יודע מה היחסים שלי איתו. זה משהו חדש שנבנה ואני חוקר את זה, אבל אני מרגיש ויודע שהוא שומר עליי, ושאם אתה נהיה אדם טוב יותר אז אתה מרגיש טוב יותר. ברור לי שאני צריך להיות טוב יותר".
הטבח ביהודי יאסי במלחמת העולם השנייה
צילום: יד ושם ארכיון תצלומים
התנאי ההכרחי להסכם עם חמאס
גולדשטיין גדל באילת לאב ניצול שואה מרומניה ואם ממוצא מצרי. לפני 7 באוקטובר הוא היה עסוק בחקר אירועי טבח שעברו על העם היהודי. "אבא שלי ניצל מהטבח שהיה ביאשי שברומניה ב־1941, שבו נרצחו יותר מ־13,000 יהודים. זה משהו שלא דיברו עליו בבית, והרבה שנים לא ידעתי בכלל מה זה אומר. בשנים האחרונות עניין אותי מאוד להבין ולדעת מה היה שם. התחלתי לחקור את הטבח, והגעתי לכל מיני אירועי טבח אחרים שנעשו ביהודים לאורך הדורות. קראתי המון חומר על כל הפרעות שנעשו בעם ישראל לאורך כל השנים, זה ריתק אותי. רציתי להבין מה אבא שלי עבר, אבל המסקנה שהגעתי אליה הייתה שאני לעולם לא אבין, כי אלה דברים שקרו לפני הרבה שנים ומכיוון שאני לא אוכל לראות את זה, אני גם לא אצליח להבין. ואז הגיע 7 באוקטובר, ופתאום זה נהיה מוחשי, ראיתי את זה מול העיניים והבנתי".
מה הבנת בעצם?
"כל המחקר שעשיתי הביא אותי לחיבור הרבה יותר עמוק מהבחינה של הרמה השבטית והלאומית. פתאום ראיתי את החיבור של כל העם והבנתי שהמאורעות האלה מהווים חוליה בשרשרת של עם, שבאופן מדהים שרד את כל מה שהוא עבר. הבנתי שאם אתה לא חלק משבט אז אתה חלש וחסר הגנה, אתה לא יכול להגן על עצמך. הבנתי את החשיבות של השייכות".
בריאיון אצל רוני קובן אמרת שאתה בעד הפסקת המלחמה והחזרת כל החטופים, בתנאי שלאחר מכן אנחנו חוזרים לחסל את חמאס.
"בעיניי, אנחנו עובדים בפרדיגמה שבכלל לא קשורה לאזור. בתרבות הערבית אין הסכמים. כששתי חמולות מחליטות לעשות סולחה הן שוחטות כבש, לוחצות ידיים ובזה זה נגמר. אנחנו מנסים לעשות איתם הסכם של 3,000 עמודים כמו בתרבות המערבית, אבל הם עושים הסכמים בידיעה שהם יפרו אותם. זה לא חלק מהתרבות שלהם בכלל. אני מוכן לחתום על הסכמי הפסקת מלחמה, החזרת כל החטופים ואחר כך להפר אותם".
אתה יודע שזה לא יקרה.
"אם זה לא יקרה, אז חייבים קודם כול לנצח את החמאס. כשיוצאים למלחמה המטרה העליונה היא לנצח. אם המטרה העליונה שלך היא לא לנצח במלחמה, אל תצא אליה מלכתחילה. תוך כדי זה שאתה מנצח במלחמה, אתה צריך גם להביא את החטופים. מה הדרך המדויקת לעשות את זה? אני לא יודע. אני לא איש צבא ואני גם לא מדינאי. אני לא מהכתבים האלה שיודעים להגיד במדויק מה צריך לעשות כדי להחזיר את החטופים, אבל אני יודע שבסוף המלחמה הזאת הכרחי שחמאס לא יהיה קיים יותר. אין אופציה נוספת. אם אנחנו לא מסוגלים לנהוג כמוהם ולהפר הסכמים, אז כנראה שרק לחץ צבאי יביא את החטופים. עד עכשיו רק לחץ צבאי הביא לעסקאות החטופים ולא שום דבר אחר.
"אנחנו חייבים לנצח את המלחמה, ובמלחמה יש קורבנות. כל צורה שבה המלחמה תסתיים וחמאס עדיין יהיה קיים, משמעותה שישראל הפסידה במלחמה הזאת ומעמידה בסכנה את כל המהות והקיום של המדינה. אנחנו לא יכולים להרשות למי שטבח בנו להמשיך להתקיים. זה יהיה חלילה אסון לדורות. על מה נגדל את הילדים שלנו? על זה שאפשר לרצוח אותנו ושגם במדינה שלנו אנחנו לא בטוחים? צריך להיות פה ניצחון בכל מחיר, כי המשמעות של הפסד הוא תחילת הסוף של המדינה".
קשר מיוחד עם ילד מיוחד
לגולדשטיין ולרותם אשתו, מטפלת באומנות, יש בן יחיד, בר. הוא בן 22, מוזיקאי שלומד בבית הספר למוזיקה רימון ומאובחן על הרצף האוטיסטי.
"בר אובחן בגיל שנתיים כי הוא לא דיבר ולא התפתח כמו שאר הילדים. בגיל קטן מאוד הוא גילה כישרון מוזיקלי ואהבה גדולה למוזיקה. לפני שהוא התחיל לדבר הוא התחיל לזמזם מנגינות, וכשהבנו שהוא מאוד מחובר למוזיקה זרמנו איתו. בגיל ארבע התחלתי להשמיע לו קונצרטים והוא ביקש צ'לו. שכרנו לו צ'לו קטן מיוחד לילדים, הוא היה יושב מול הטלוויזיה ומנגן בצ'לו יחד עם הקונצרטים ששמע. הוא פשוט לימד את עצמו לנגן. די מהר הוא התאהב בגיטרה חשמלית ומאז הוא צמוד לגיטרה".
כיום בר גולדשטיין עצמאי לחלוטין, ואף יוצא להגנת אביו ברשתות החברתיות כאשר זה מחולל סערה. "הכול התחיל מעוד אחת מהפרובוקציות של אבאל'ה", סיפר בר בריאיון. "לא משהו כזה חריג. הוא לא כל כך רצה לראות את נועה קירל רוקדת. כרגיל הוא עורר סערה ברשתות בסדר גודל של הוריקן קטרינה ואני בן טוב, אוטיסט עם אגו מצרי ענק, פרסמתי סטורי על עד כמה אבא שלי משמעותי בחיים שלי".
גולדשטיין הגיב להגנה של בנו בפוסט מרגש משלו וכתב: "בגיל שנתיים הבן שלי אובחן כאוטיסט. המאבחנת אמרה בקור רוח מקפיא שאי אפשר לדעת מה יהיה איתו, אם הוא יחיה איתנו או במוסד, ושלחה אותנו למסע חיים. ילד אוטיסט זה דבר מטורף, זו עבודה אינסופית, ובכל זאת לא ויתרנו. היום הוא בן 20, סטודנט בבית הספר רימון, גיטריסט, אהוב על הבריות, חכם, יצירתי, אינטליגנטי ומקסים, אי אפשר שלא להתאהב בו. וכשהוא קם להגן עליי מפני אנשים בורים הוא מרגש אותי עד דמעות. ואם אתם הורים לילד שרק אובחן ואתם טובעים בבור השחור הזה של חרדה מהעתיד, תדעו שהאבחון הוא לא הסוף, הוא רק ההתחלה של דרך לא פשוטה אבל גם מלאה בקסם ובקשר מיוחד ויוצא דופן עם הילד המיוחד שלכם. באחריות".
היום הבן שלך חי ומתנהל כצעירים אחרים בני גילו?
"יש לו את הקשיים שלו", אומר גולדשטיין, "אבל הוא מאוד חכם ורכש כישורים חברתיים טובים. בגלל האהבה למוזיקה והמוטיבציה לנגן, הוא דחף את עצמו קדימה כדי להתפתח בתחום. תמיד אני אומר לאנשים שמתייעצים איתי בנוגע לילדים על הרצף האוטיסטי: חפשו את נקודת חוזקה שלהם, עזבו את נקודות החולשה. לשם כך יש את כל המטפלים שמחפשים את החולשות, זה התפקיד שלהם. אתם תחפשו את נקודות החוזק של הילדים ותלכו איתם בכל הכוח על הנקודות הללו".
אתה סומך עליו היום שידע להסתדר בהמשך חייו?
"בטח, בעיניים עצומות. אני מאמין שיש לו כבר את היכולות ואת הכישורים, ובין התפילות שאני מתפלל כל יום אני מבקש שתהיה לו אהבה וזוגיות, שתהיה לו מישהי שתאהב אותו ושיהיה לו בית משלו כי אני יודע כמה זה חשוב ומעצים".
אפרופו זוגיות, אתה תמיד מעדיף זוגיות גם בתקשורת. היית שנים בצמד עם דרור רפאל, ועכשיו אתה משדר עם נועם פתחי.
"הזוגיות עם פתחי הרבה יותר טובה מהזוגיות שלי עם דרור", הוא מודה. "זה לא נגמר שם טוב, ואפילו שידרנו תקופה לא קצרה בלי לדבר בינינו מחוץ לאולפן. כיום אני לא בקשר איתו. אני מתאר לעצמי שזה גם בגלל שהיום אני יותר מבוגר ושקול. אני מאוד גאה בתוכנית שלי ושל נועם פתחי, ובכלל בעשייה שלי היום. אני לא 'נכנס' באנשים כמו פעם, התבגרתי ואני הרבה יותר מאוזן".
ומה עם הדמות של ברוריה הקפלניסטית? אתה מעצבן איתה את כל השמאל.
"כפרה על ברוריה", הוא מחייך. "אם היא לא הייתה שמה להם מראה מול הפרצוף, הם לא היו מתייחסים אליה. העובדה שהם מתעצבנים ממנה מראה שהיא נוגעת בנקודות אמיתיות. אני שמח על זה. שיתעצבנו כמה שיותר".