אומרים שהכול התחיל לפני 120 שנה בערך בחולות הלוהטים של השפלה, כשצעיר יהודי אחד ראה יהודי אחר יושב ליד מדורה ומנסה להתחמם לאורה, למרות שזה היה אמצע הקיץ.
"אפשר להצטרף?" שאל היהודי ביידיש.
"נו קום, זיץ. בוא שב", אמר הראשון, שעלה לבדו מרוסיה וחיפש דרך להעביר את הזמן עד שימציאו את הפלאפונים. עד מהרה הצטרפו אליהם עוד צעירים וצעירות בני ובנות העלייה השנייה, והתווכחו בלהט על האנטישמיות הגואה באירופה, על סיכויינו באירוויזיון ועל בני העלייה הראשונה שמעדיפים להעסיק פועלים ערבים רק מפני שהם לוקחים פחות כסף ועובדים טוב יותר.
"בבוקר אני נוסע לסג'רה", בישר בהתרגשות אחד המסובים, "מקימים שם חווה חקלאית חדשה".
"איפה זה סג'רה?"
"ליד עפולה".
"איפה זה עפולה?"
"לא יודע, עוד לא הקימו אותה".
"ומה עושים בחווה החקלאית הזאת?"
"מה שפה, יושבים מסביב למדורה ומתווכחים. אבל שם לא נהיה תלויים בחזירים הקפיטליסטים האלה שלא מוכנים להעסיק אותנו רק בגלל שאנחנו לא אוהבים לעבוד".
החווה החדשה הלהיבה מאוד את החבורה, ואכן עם עלות השחר שלושה מהם נרדמו על החול, חמישה הצליחו לסדר לעצמם ג'וב במנגנון הפקידותי של התנועה הציונית ביפו וכל השאר נסעו לאמריקה. חוץ משניים שבאמת עלו אל הגליל התחתון, שם ישבו ערב ערב ליד המדורה, מברכים זה את זה ב"קום, זיץ" והוזים בדמיונם את המדינה היהודית שבדרך.
"במדינה שנקים נהיה אדונים לגורלנו", קבע אחד החלוצים, "לא נהיה עוד תלויים בגויים ובמעסיקים אוהבי כסף".
"במדינה שלנו", אמר חלוץ שני, "ההתיישבות תהיה קדושה. קו הגבול יעבור במקום בו תחרוש המחרשה".
"במדינה העברית", לחש השלישי, "נדבר אך ורק עברית".
"חברים", הודיע החלוץ הרביעי בחגיגיות, "אני גווע ברעב. נשאר אולי קרטושקע או איזה ציבעלע קטן?"
לא מחרשה, מעשנה
בתוך שנים ספורות כבשו בני העלייה השנייה והשלישית את הנהגת היישוב, הפריחו את השממה, הקימו יישובים וייסדו כוח צבאי מאולתר כדי להגן על הארץ מפני הערבים והרוויזיוניסטים. גם החינוך והתרבות לא הוזנחו, וכל ילד למד על הקשר שלנו לארץ באמצעות התנ"ך, על יהודה המכבי ועל בר כוכבא הגיבור שמרד ברומאים ורכב על אריה. השיר "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות" הפך ללהיט בגני הילדים, בבתי הספר ואפילו בקרב לוחמי הפלמ"ח, שכבר לא דיברו יידיש אבל עדיין עשו קומזיץ, שרו, התווכחו וחלמו כיצד יקימו מדינה יהודית עצמאית ויתחמקו מיוסקה שמנסה למנוע מהם לסחוב תרנגולות מהלול של הקיבוץ.
השנים חלפו, המדינה היהודית קמה, והנה 77 שנים לאחר הקמתה אפשר לומר בבירור שהיא לא זזה אפילו מילימטר מהעקרונות שהתוו מייסדיה. כלומר, נכון שהיום כבר לא מתווכחים על ערכי הציונות מסביב למדורה, כי מדורות מזהמות את כדור הארץ ול"ג בעומר זה בכלל עניין פגאני. וחוץ מזה למה להתלכלך בעשן ולהתחכך באנשים (איכס) כשאפשר לשבת מתחת למזגן בבית ולדבר עם בינה מלאכותית. מה עוד שכבר מזמן כולם יודעים שיהודה המכבי היה פשיסט, בר כוכבא היה נער גבעות אסוני, ומדורות מדליקים רק באיילון ורק כדי לשרוף את המדינה, ככה שזה לא פוגע באיכות הסביבה.
האמת היא שבכל מקרה אין איפה להדליק מדורות, כי הערים העבריות גדושות בבניינים צפופים ובשטחים הפתוחים המעטים שנותרו אסור לבנות, הן כדי לשמור על האקולוגיה והן מפני שהבדואים לא מרשים. אבל באופן כללי ההתיישבות נותרה כבעבר נשמת אפה של הציונות, המדינה בהחלט מעודדת כל אחד מאיתנו להתיישב ליד הטלפון ולנסות לקבל שירות ממשרד ממשלתי, להתיישב על כביש ולחסום אותו, או סתם להתיישב בתחנת אוטובוס ולהתייבש עד קץ כל הימים.
אבל בכל שאר התחומים העקרונות אותם עקרונות. קו הגבול עובר בדיוק במקום בו חורשת המחרשה, נו, הכלי המצחיק הזה שאנחנו רואים במוזיאון כשוועד העובדים מארגן למשרד יום כיף עם ארוחת צהריים דשנה על מדורה. זאת אומרת מעשנה. באופן כללי אנחנו ישראלים אז אין לנו ממש גבולות, חוץ מהגבול של נתב"ג שעליו אנחנו שומרים בקנאות ואם נופל בתוכו טיל מתימן אנחנו מיד יוצאים להתקפת נגד, כי זה, איך לומר, באמת עובר כל גבול. אם יירו על נתב"ג ייפסקו הטיסות, ואם ייפסקו הטיסות – איך נברח מפה עם הדרכון הזר שלנו כדי לשמור על ערכי הציונות?
מחמדת נשאר רק חם
ולכן, נאמנים לעיקרון שהביטחון בראש סדר העדיפויות ורק אנחנו מחליטים על עצמנו, ברור לראשי המדינה ומערכת הביטחון שאנחנו לא רוצים לכבוש את רצועת עזה. ואם נכבוש לא נישאר שם. ואם נישאר זה יהיה רק כדי ללחוץ על חמאס לעשות איתנו עוד עסקה בחסות ארצות הברית, קטאר, מצרים וסעודיה, כי רק אנחנו אדונים לגורלנו. הוויכוח הוא רק מי ישלוט בעזה ביום שאחרי חמאס – האם כוח של סעודיה, האמירויות ומרוקו בשיתוף הרשות הפלשתינית וחמאס? האם מצרים תיקח חסות ותנהל את הרצועה בשיתוף הרשות הפלשתינית, החמאס והג'יהאד? או אולי באמת ניתן אותה לטראמפ, והוא כבר יעשה שם סדר בשיתוף הרשות הפלשתינית וחמאס, שישנה זמנית את השם שלו למשהו כמו "האגודה הפלשתינית לחסד וצדקה"?
דבר אחד בטוח: מי שחולם על התיישבות בעזה הוא אוכל מוות משיחי שבוגד בערכי הציונות. וגם השיר הזה, תסלחו לי, "פה בארץ חמדת אבות", אידיוטי לגמרי. מה זאת אומרת "פה"? מה הדבקות החולנית הזאת באדמה? למה פה? מה יש פה שאין במקום אחר, חוץ ממלחמות ושרב וביביסטים?
"בארץ"? נו באמת, הארץ לא שלנו ואין לנו מה לחפש פה. מה, אתם לא קוראים 'הארץ'?
"חמדת אבות"? קודם כול למה אבות ולא אימהות. ומי הסמיך אתכם להגדיר מי אבא, מי אמא ולמה צריך אותם בכלל? והקטע של "חמדת", אויש, דת היא עניין כל כך פרימיטיבי. צריך להעיף את הדת, ואז מ"חמדת" יישאר רק חם, שזה בדיוק מה שקורה פה בגלל משבר האקלים שהבאתם עלינו, אתם והדת חמומת המוח שלכם.
"תתגשמנה" מילה מגושמת. "כל התקוות" מייאשות, ותקווה זה בכלל שם של ביביסטית. "פה נחיה"? נו, גם כן חיים. "פה ניצור" – יותר בכיוון של מצור. "חיי זוהר" נשמע כמו סרט על החיים של אתם יודעים מי, למה שלא תהרגו אותנו עם אייל גולן וזהו. "חיי דרור" בא בחשבון, בתנאי שמחליפים את הדרור בדמוקרטיה כפי שיצחק עמית מפרש אותה. ומורידים את "פה תהא השכינה שורה" המשיחי ואת "פה תפרח גם שפת התורה" שעושה פריחה.
אבל חוץ מזה אחלה שיר, גם בימינו.
אם כי חייבים להודות שעל העברית עדיין שומרים פה בקנאות, בביקור האחרון שלי בקניון ספרתי שלוש חנויות שהשם שלהן היה בעברית. לפעמים אני אפילו מצליח לשמוע מישהו אומר משפט שלם (!) שלא מעורבות בו מילים לועזיות.
כל כך הרבה שנים מאז הקמת פתח תקווה, דגניה וכל השאר, אנחנו עדיין שומרים בקנאות על הערכים שהביאונו עד הלום. עדיין דבקים באדמה, עדיין מקדשים את ההתיישבות, לוקחים את גורלנו בידינו, מקפידים לדבר רק עברית, עדיין יושבים מסביב למדורה ומתווכחים בלהט, כמו בימי קדם של החלוצים והפלמ"ח.
או שאולי בעצם הכול היה צ'יזבט.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com