התורה שבקצה המנהרה

חדר לידה של תורה חדשה

בכל פעם שקיבלנו תורה היה איש אחד מאיתנו שוויתר על הכול כולל הכול. הקריב את חיי המשפחה שלו, הקריב שנים ארוכות מחיי החברה הרגילים, ויצא להביא אוצר.

כך קרה בקבלת התורה שבכתב: משה רבנו פורש מאשתו ובכלל פורש מהעולם, עולה להר סיני, ומתאר את הימים הללו במילים "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי". ובזכות הפרישה שלו מן העולם אנחנו זוכים לתורה שמאירה את החיים שעליהם ויתר, נותנת משמעות לחיים האישיים, לחיי המשפחה, חיי החברה והאומה. אבל משה היה צריך לוותר על שלו כדי שזה יקרה.

זה קורה אחר כך עם התורה שבעל פה המתחדשת אחרי החורבן. כדי שתיוולד התורה הזאת צריך רבי עקיבא לפרוש מאשתו למשך עשרים וארבע שנים. הפעם היא זו שדוחפת אותו לעשות כך, אבל המחיר כבד. תחילה בדמות עלבון מהסביבה שזועקת באוזניה את זעקת הבדידות שלה. אחר כך המחיר נעשה כבד עוד יותר, הרי בחלוף עשרים וארבע שנות מסירות הם זכו לגמול בדמות אלף תלמידים בכל שנה, אבל כל מפעל החיים התוסס הזה ירד לטמיון. היה צפוי שרבי עקיבא ורחל יישברו, אבל הוא יצא לחדש את התורה עם תלמידיו שבדרום.

כך קורה גם עם רבי שמעון בר יוחאי שמעניק לנו את תורת הסוד. שוב מדובר בעזיבת הבית, הפעם באונס בשל רדיפת הרומאים. שוב מדובר בשחזור כמעט זהה למה שעבר על משה רבנו, מערת צורים שמזכירה את נקרת הצור שבה עמד משה. אשתו איננה יודעת מה עלה בגורלו ובגורל בנו, גם חבריו בבית המדרש אינם יודעים היכן הוא. ומתוך הפרישה המוחלטת הזאת צומחת תורת הסוד.

אני מניח שגם תורת משיח תצמח ככה, היא כבר מתבשלת לאורך זמן, אבל מי הוא האדם הזה שיפרוש מן הציבור כדי לחזור עם המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לנו? יש לי איזו משאלת לב שיהיה זה אחד החטופים השבים אלינו. אומנם זו מנהרה ולא מערה, אבל אין ניתוק גדול מזה מן העולם ואין פרישות גדולה מזו. כששומעים את ניצוצות הקדושה שיוצאים מפיהם של כמה מהחטופים אפשר להבין את המנגנון הזה, איך דווקא מן המרחק רואים את העולם שלנו הכי במדויק.

עומר שם טוב סיפר לאחרונה איך היה משוחח עם אלוקים מהשבי. אמר שכולם רק מבקשים מהקדוש ברוך הוא בקשות, אבל הוא הקפיד "להתעניין בו", שאל: "אתה בסדר, אבא? מה שלומך? איך אתה מרגיש?" ואחר כך הודה לו.

אני יודע, לאוזניים דתיות מבית זה נשמע מוזר, אולי אפילו מקומם, וכי אלוקים הוא בן אדם עם חולשות ובעיות שצריך להתעניין בו? אבל אולי ככה נראית החוצפה של עקבתא דמשיחא בתצורה החיובית שלה. הנה שבירת גבולות שכולה אהבה וענווה. אולי זו תחילתה של שפת תורת משיח. אולי כשאמרו ששלמה המלך, ה"בן דוד" הראשון, נקרא גם ידידיה, התכוונו בדיוק לזה. שבימות המשיח לא נהיה רק הבנים שלו, אלא נהיה גם ידידים שלו, נהיה קצת אשתו. ולידיד מותר להתעניין. בעלי תשובה בטוח מבינים את זה יותר, ודוד הרי סלל את הדרך לכל בעלי התשובה.

לא, אני לא באמת משלה את עצמי שעומר שם טוב הוא המשיח. אבל מי יודע, אולי מתוך ימי המנהרות הללו תצמח הקומה החדשה, השפה החדשה הזאת שכל כך חסרה לי, ואם זה יבוא מאחד החטופים מימי המנהרה, זה בכלל יהיה מושלם.

שרפה

לפני ארבע שנים נשרף לנו הבית באמצע הלילה. זה אני ששרפתי אותו בטיפשותי, כי אחרי התחלה קטנה שכובתה פתחתי חלון כדי לאוורר והזנתי את האש בחמצן, אבל זה לא העניין. העניין הוא שמדובר היה בבית שעברנו אליו בשכירות חודש קודם לכן, ובעלי הבית קשורים אל זיכרונות הבית בעבותות געגוע, ולא יכולנו להסתכל להם בפנים. אני זוכר את הסיטואציה של העמידה ברחוב מול בית שהולך ונשרף ואין מה לעשות. אני זוכר את תחושת חוסר האונים מול כוח גדול מאיתנו, ואיתה את תחושת ההודיה העמוקה על כך שכולם פשוט חיים. כמו באגדות, בחדר של אחד הילדים עלה הכול בלהבות חוץ מן התפילין שנשמרו בתפידנית.

בבוקר שלמחרת שלחה לנו מרים פרץ הודעה קולית, אני זוכר אותה היטב. היא אמרה ששרפה זה דבר נורא מפני שהיא לא מרחמת, היא מכלה הכול. היא לא מזיקה, שוברת והורסת - היא הופכת לעפר ולא משאירה דבר. לא הבנתי מה קרה למרים שמצערת אדם בשעת צערו, אבל מיד הגיע האבל הגדול: "אבל דווקא כשהכול נשרף ומתכלה והולך ממך לגמרי, דווקא כשלא נשאר ׳בערך׳ או ׳פחות או יותר׳, אין ברירה ואי אפשר אלא באמת להתחיל מחדש".

הדברים שלה הולכים איתי מאז, וחוזרים אליי בכל שנה כשמתקרב ל"ג בעומר ועולה באפי ריח האש. אולי זה מה שקרה כשיצאו רבי שמעון ובנו רבי אלעזר מהמערה – כל מקום שהיה מוחה רבי אלעזר, היה מרפא רבי שמעון. זו רפואה של אחרי שרפה, מההעדר הגמור, ממש כמו שהסבירה מרים.

שרפות של עצמאות

נזכרתי בדברים שלה שוב וביתר שאת בערב יום העצמאות האחרון. מדינת ישראל מנסה לחגוג עצמאות, גם ככה לא פשוט עם המלחמה והחטופים והקולות הפנימיים, והנה שרפה אחר שרפה, בלתי נסבל. ופתאום התנגנו בי דברי הנחמה של מרים (הנביאה): "אבל דווקא כשהכול נשרף ומתכלה והולך ממך לגמרי, דווקא כשלא נשאר ׳בערך׳ או ׳פחות או יותר׳, אין ברירה ואי אפשר אלא באמת להתחיל מחדש".

וברור שהשרפה של יום העצמאות היא רק מטאפורה לכל האש המתלקחת. ואפשר כבר להתחיל מחדש.

אחריות

שמתי לב שעל השרפות שאירעו באיראן לאחרונה בזו אחר זו איש לא לקח אחריות, אז כדי שלא נישאר בספק אני מתנדב לקחת אחריות גם על זה. והמטרה דומה, אגב, שאחרי השרפות יקום שם משטר חדש חדש, אבל עוד לא נשרף מספיק בשביל התחדשות כה גדולה.

ל"ג בעומר בדיור המוגן

בשנה שעברה נקלעתי בערב ל"ג בעומר לדיור מוגן. הכינו שם מדורה מלאכותית עם אור שמאיר מלמטה וסביבו ניירות כתומים ומאוורר שמייצר בהם תנועה. זה היה כל כך יפה בעיניי שמבוגרים שבטח הרבה שנים ראו מדורה כעניין של ילדים, לא מוותרים עליה ברבות הימים.

לתגובות: liorangelman@gmail.com