פרשת המועדות מופיעה בפרשת אמור ובפרשת פינחס עם קווי דמיון רבים ובהדגשים שונים.
בפרשת אמור מוזכרים מלבד קורבנות החגים גם קורבן העומר ומצוות ארבעת המינים, ובפרשת פינחס יש פירוט רב יותר של קורבנות חג הסוכות.
נראה שפרשת אמור מתמקדת יותר בשותפות עם ישראל במעשה הקורבנות, ואילו פרשת פינחס במעשי הכהנים.
איסור מלאכה מוזכר בשתי הפרשיות, אך הוא מודגש יותר בפרשת אמור, כאשר מוזכר בו הציווי לשבות ממלאכה ביום השבת: "ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת הִוא לה' בכל מושבותיכם" (ויקרא כג, ג)
אנו רגילים כל כך בקיומם של מועדים במהלך השנה, ובראשם שבת קודש, זמנים שבהם אנחנו שובתים ממלאכה, שהדבר נתפס בעינינו כמובן מאליו. הרי לא נוכל לעבוד ללא הרף, בלי חופשות. העדר חופשה נתפס בעינינו כשעבוד מוחלט, כעבדות. החשיבות של יום מנוחה הייתה מקובלת גם בתרבויות עתיקות, אם כי לא היה זה יום שבו אסורה כל מלאכה. זה היה יום השוק או יום שבו הילדים לא למדו (למשל, ברומי, שבה היה שבוע בן שמונה ימים). החברה האנושית ידעה זה מכבר את חשיבות המנוחה לצבירת מאגרים, ליצירה, ובסופו של דבר לשגשוג.
הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה ומחבר הספר 'כלכלה וערכי היהדות'