כמאה מתושבי שדרות ובנותיה התכנסו בליל שלישי כדי לשמוע את ד"ר מוטי קידר ועבדכם הנאמן מדברים על נזקי הפרוגרס.
האולם שדיברנו בו שכן בסמוך לכיכר עיר הומה, שכל כולה צבועה במסרי השמאל: סרטים צהובים וכרזות שקוראות לשחרור כל החטופים עכשיו ובבת אחת, תוך התעלמות אופיינית מהקונספט של מחיר, או חישוב מהלכי היריב.
שאלתי את אחד המארחים כיצד ייתכן שבשדרות, המעוז הליכודי המהולל, הפרהסיה כל כך שמאלנית. בן שיחי השיב לי שבני הקיבוצים הסמוכים מציפים את המרחב במסריהם, והרוב השדרותי נותר אילם.
על הבמה חשפתי את אחד המנגנונים שבאמצעותם מצליח השמאל לשמר את המונופול שלו על גבולות השיח: הוא מתביית על בעיה שכולם מסכימים שהיא בעיה; ומשם ממשיך למסקנה הבלתי נמנעת שמי שלא מסכים עם פתרונותיו – כופר בעצם קיומה של הבעיה, ולכן הוא אדם רע: כולם רוצים שלום. מי שלא מוכן לתת לערבים חבלי מולדת בתמורה לנייר חסר ערך – הוא אויב השלום, ולכן הוא אדם רע. כולם רוצים לעזור לעניים. מי שלא מסכים שהעשירים עשירים מדי ולא יקרה שום דבר אם ייקחו מהם הרבה כסף כדי לתת לעניים – הוא אדם חסר לב ותאב בצע. וכמובן: כולם רוצים את כל החטופים בבית עכשיו. מי שלא מוכן לשחרר את כל המחבלים ולצאת מעזה בתמורה לכך – מוכן להקריב את החטופים למען המשך שלטון נתניהו.
המניפולציה הרטורית השחוקה הזאת הפילה רבים. הדרך להתמודד איתה ביעילות כרוכה בסור מרע ועשה טוב. את העשה טוב קל להסביר: מי ש"מגיע מהבית" עם הסברים בלתי ניתנים לערעור למה חיזוק ההתיישבות היהודית תורם לביטחון; למה הקטנת קצבאות מתמרצת אנשים לצאת מהעוני בכוחות עצמם, ולמה שחרור מחבלים סולל את הדרך לטבח הבא – לא ימצמץ.
אבל כדי להיות מסוגל לתת את התשובות האלה יש צורך לצלוח את ה"סור מרע", וזו משימה הרבה יותר קשה. הרע שממנו יש לסור הוא הנטייה לחלוק כבוד ולרחוש אמון כלפי כל מי שנכנס לשיח עם מראית עין של כוח, ושל דיבור מטעם הממסד הקיים. זו נטייה אנושית כללית, אבל אני נאלץ להודות בצער שאנחנו – בימין, ובפרט בימין הדתי – לוקים בה ביתר שאת. הסיבה לכך נעוצה במשמעות הכפולה של המילה "ממלכתיות".
בהיסטוריה הציונית למילה הזאת היו שתי משמעויות, אשר שתיהן התלכדו בתודעתו של הסרוג הממוצע לכדי כניעות סבילה אל מול עליונותו של הממסד השמאלני־חילוני: בן גוריון קבע שממלכתיות היא אחידות של מוסדות המדינה: הפלמ"ח והאצ"ל נסגרו ונטמעו בצה"ל; זרמי החינוך השונים נבלעו בחינוך הממלכתי. הרב קוק הפך את הממלכתיות למושג רוחני וגאולי, בכך שהוא זיקק לתוכו את החזון בדבר ייסוד כיסא ה' בעולם. בתודעה שהונחלה לי בבני עקיבא ובישיבה התיכונית, שני הפירושים הללו התלכדו לכדי השקפה אחת: מרותה של "מדינת ישראל", בהיבטים שבהם יש לה מרות, לא נופלת ממרותו של ים ההלכה. משה אמת ותורתו אמת, בן גוריון אמת וחוקיו אמת.
בלי למחוק את המוסכמה הזאת מתודעתנו, לא נזכה למדינת ישראל המתנהלת על פי אמונתנו. הממלכתיות של הרב קוק היא אמת שלעולם תיכון: עצם קיומה של מדינת ישראל היא מעשה אלוקי וגאולי, כלי קודש שאסור לנו לשמוט מידינו. אבל הקביעה הזאת לא אומרת דבר על הדרך שבה על מדינת ישראל להתנהל. הרב קוק ותלמידיו דנו רבות גם בדרכיה ובתוכנה של מדינת ישראל, אבל דיון זה ברובו לא היה חלק ממושג הממלכתיות בגרסתו הדתית־אמונית.
לעומת זאת, הממלכתיות של בן גוריון היא הבל אטטיסטי שנועד לרכז בידיו את כוח השלטון, תוך עימות חזיתי עם מסקנות שכבר היו מבוססות היטב בזמן שבו הוא הכריז על המדינה: כבר אז היה מתאם ברור בין מידת הצלחתה של מדינה לבין רמת הביזור השלטוני בה, רמת הפדרטיביות, רמת ההכרה של השלטון המרכזי בלגיטימיות של אזורים, מחוזות ומגזרים למשול עצמאית. הטקסטים של תומס פיין וג'יימס מדיסון, על החשדנות שיש לנקוט כלפי כל מי שרוצה לאחוז בשלטון, כבר היו בני 150 שנה בתש"ח.
חשדנות כלפי המדינה ומוסדותיה היא רגש בריא שיש לטפח, לצד רגש הכבוד והכרת הטוב. רבותינו למדונו: "לעולם יהיו כל בני אדם חשובין לפניך כלסטים, והוי מכבדן". ג'יימס מדיסון לימד אותנו שהאבות המייסדים של ארצות הברית תכננו את התפקידים הבכירים בממשל מתוך תקווה שיאיישו אותם האנשים הראויים ביותר, אבל מתוך הנחה שיאיישו אותם המושחתים ביותר.
בישראל חונכנו שהטלת ספק במניעים ובטוהר הכוונות של שופטים, שוטרים, פקידים, קצינים ואפילו עיתונאים היא מעשה פסול. זוהי הממלכתיות הבן־גוריונית. אם נזריק לתוך צורת החשיבה הזאת גם את הנופך הדתי של הממלכתיות של הרב קוק, הרי שהטלת ספק ב"מוראה של מלכות" היא גם עבירה. להמשיך להחזיק בצורת החשיבה הזאת, זה להיכנס לזירה על יסוד ההנחה שליריב שלנו שמורה הזכות המוסרית לנצח, כברירת מחדל. כדי להשיג צדק, נצטרך לאמץ תפיסת עולם פוסט־ממלכתית: חשדנות וספקנות כלפי כל מי שמחזיק בידיו לטרת שלטון; לצד יראת הכבוד הקיימת.