פרשת אמור פותחת באמירה אל הכוהנים, גדולים כקטנים, שעליהם מכח תפקידם לשמור על קדושתם וטהרתם יתר משאר שבטי ישראל, ולכן רשאים הם לעסוק רק בקבורת בני משפחה, ורק אם הם אחד או אחת משבעה קרובים. ומאיגרא רמה לבירא עמיקתא, בסוף הפרשה, למגדפי שם השם החייבים מיתה.
'וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.' [כד, יא]. נקב בשם המפורש וגידף.
אומר רבינו בחיי – 'וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי', זהו בן האיש המצרי שהרג משה, שהיה נוגש וממונה על בעלה של שלומית. 'בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' מלמד שנתגייר. מסביר הספורנו, שהתורה מדגישה לנו, 'והוא בן איש מצרי'. כאיש מצרי, הגם שהוא גם בן האשה הישראלית, ככזה, העיז פניו ל'ברך' את השם, כי ישראל, צאן קדושים, מברכים במאה ברכות מדי יום את ה', וגם הגרועים שבהם, אינם מופקרים עד כדי כך.
ואכן, בפרשתנו ישנו פסוק אחד המחבר בין פתיחת הפרשה, העוסקת בחובת הכהנים לשמור על קדושת וטהרת מחנה הכהונה, לבין סוף הפרשה העוסקת ב'ברכת השם'. הפסוק הוא: 'וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם'. חובה כפולה מוטלת על כל איש ישראל. סור מרע, מנע חילול השם, ועשה טוב, דאג לקידוש השם. כקידוש ה' העצום של לוחמינו, לו אנו עדים במלחמה, במסירות נפשם עבור האומה המקדשת את שמו ית' בעולם.
לאו חמור זה של 'ברכת השם', לא נאמר רק לישראל אלא גם לבני נח, גם לאותו בן האיש המצרי, אך כדברי הספורנו, סביר שעכו"ם יכשל בכך, ולא סביר שאיש ישראל מאביו ומאמו, יכשל בכך, כי ישראל, קודשא-בריך-הוא, ואורייתא חד הם. לישראל נאסר הדבר מהפסוק בספר שמות – 'אֱלֹקים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר' [כב,כז]. הוי אומר, מלבד האיסור לקלל דיין , מדבר הכתוב בלשון 'אלקים', כדי שיהא נכלל עם הלאו הזה לאו אחר, והוא לאו 'ברכת השם'. במכילתא הובאה מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישמעאל. האחד סובר, 'אֱלֹקים לֹא תְקַלֵּל' למה נאמר? לפי שכתוב: 'וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת' [ויקרא כד,טז], ואין עונשים אלא אם כן מזהירים. לכך נאמר 'אֱלֹקים לֹא תְקַלֵּל'. והאחר סובר שפסוק זה, בדיינים מדבר. שנאמר 'עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם', שמשמעו דיינים. כך או כך, אומרת התורה, 'וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת'. ומעניין לעניין באותו עניין, אומר בעל הטורים, על הנוקב שם השם – שגם כל הסוטר לועו של ישראל, כאילו סוטר לועו של שכינה.
על כל פנים, לאו זה הוא כה חמור עד שהוא נמנה על אחת משבע מצוות בני נח, הנלמד עבורם בבראשית מהפסוק – 'וַיְצַו ה' אֱלֹקים עַל הָאָדָם' [ב,טז]. וכפי שאומרת הגמרא, פה ציווה ה' את שבע המצוות לבני נח: 'ויצו'- זו עבודה-זרה. ה' - זו ברכת-השם. 'א-להים' - אלו הדינים שנאמר 'א-להים לא תקלל'. 'על האדם' - זו שפיכות דמים. 'לאמר' - אלו עריות . 'מכל עץ הגן' - זה הגזל. 'אכל תאכל' - זה אבר מן החי .
חומרת הלאו ניכרת גם בכך שלא יעזור למקלל אף לחזור בו תוך כדי דיבור. כך כותב הרמב"ם, בספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים[ב,ט]. וזאת למרות שאין כאן כל מעשה אלא דיבור בלבד. אך הואיל ודיבור, ה"רוח ממללא", הוא ההבדל היחידי, מותר האדם מן הבהמה, והאדם עשה בכח הדיבור שימוש פסול, הרי שהוריד עצמו במדרגתו אל מתחת למדרגת החי, ואולי אף מתחת לצומח, ובכך בגד בתפקידו עלי אדמות ואין מקומו בין החיים.
אך אין חובה על הסובבים סביב המקלל רק להביאו לבית הדין כדי שידונו אותו, כמו שנאמר: 'וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה ... וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר' [כד,יב]... אלא, על כל השומע את קללת אלוקים, לקרוע את בגדיו, כמנהג אבלים. זאת נלמד מרב שקה, שר בכיר בממלכת אשור, שחרף וגידף את ה'. [מלכים ב י"ח, כח-לז] . יש מחכמינו שאומרים שהוא היה מומר שנשלח על ידי סנחריב 'לחרף אלוקים חי', ולכן יכול היה לעשות זאת אף בעברית.
'וַיַּעֲמֹד רַב שָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית, וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ דְּבַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ: אַל יַשִּׁיא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ, כִּי לֹא יוּכַל לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ. וְאַל יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל ה' לֵאמֹר: הַצֵּל יַצִּילֵנוּ ה' וְלֹא תִנָּתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר... הַהַצֵּל הִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר? אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד? אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוַיִם הֵנַע וְעִוָּה כִּי הִצִּילוּ אֶת שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי? מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי כִּי יַצִּיל ה' אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי? וְהֶחֱרִישׁוּ הָעָם וְלֹא עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר... וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים וַיַּגִּדוּ לוֹ דִּבְרֵי רַב שָׁקֵה'.
שוב מוצאים אנו, אפוא, את נזקי ה'ערב רב' אותם קיבל משה לעם ישראל בניגוד לרצון ה', מתוך כוונה טובה שיראו את נפלאות ה' ויבקשו להתגייר גיור אמיתי שאינו תלוי בדבר. בפרשתנו מתגלים הם כניצים, מחרחרי ריב, ומשמתבקשים לבוא להתדיין בבית דין, מסרבים לבוא גם לבית דינו של משה רבנו, ולא עוד אלא מחציפים כלפי שמיא, ומגדפים שם שמים. כך קרה גם בחטא העגל. ערב רב, אומר רש"י בשמות, אלו תערובות אומות של גרים [יב,לח]. ובשמות [לב, ז] על הפסוק 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ'... אומר רש"י, לא נאמר שִׁחֵת העם, אלא שִׁחֵת עַמְּךָ, אלו הם ערב רב שקיבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת, [התייעצת] בי, ואמרת: טוב שידבקו גרים בשכינה, והם שיחתו והשחיתו.
אומר הפסוק בפרשת המקלל, שקודם 'ברכת השם, הם רבו ביניהם, ככתוב 'וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה' - שואל רבנו בחיי: אם היו שניהם מריבים זה עם זה, למה זה, [בן האיש המצרי שהוא גם בן האישה הישראלית], 'יברך' את השם על זאת, היה ראוי לו להתרעם על משה, או שיכה אותו ויהרגנו. יתכן לומר, אומר רבנו בחיי, שהאיש הישראלי סיפר לו, לאיש המצרי, על ענין אביו שנהרג, והזכיר לו היאך הייתה מיתתו, שמשה רבנו הוא זה שהרגו בהזכרת השם המפורש, ולפיכך 'וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל'. כלומר, פירש וקלל את השם ששמע בסיני. ולפיכך נסמכה פרשת מקלל לפרשת בהר סיני, שנקרא בעז"ה בשבת הבאה. ולפי שלא רצה לבא אל אהל מועד, לפיכך הביאו אותו בכח אל משה.
אך בעצם מתעוררת שאלה, הרי כמעט בכל הלאווים, מצוות 'לא תעשה', נאמר הלאו, ללא כל דוגמה, מדוע טורחת התורה לספר לנו את מקרה המקלל, ולא מסתפקת בכתיבת הלאו, האיסור, עצמו. ואכן זאת שואל רבנו בחיי בן אשר. ובלשונו: למה הוצרכה תורה בספור המעשה הזה שאירע להם במדבר, יתר על כן, היה ראוי להסתיר את הפרשייה לכבודו של ה', ולא לגלותה כלל, רק שיודיע הדין לישראל, ויאמר איש [ישראל או נכרי] כי יקלל אלקיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה' מות יומת, כי כאמור גם בני נח מוזהרים על ברכת השם, ואין צריך לומר דין מיוחד לישראל.
ומשיב, כי כוונת התורה בסיפור המעשה הזה יש בה שתי תועליות, שתי סיבות טובות. האחת, ללמד זכות על ישראל. להודיענו שאין אחד מישראל שיכשל בחטא עצום שכזה, כי אם הפושע הרשע המוחלט אשר הוא בעיקר תולדתו, פגום מצד אביו ואמו. והסיבה השנייה, כי מכאן יתבאר לנו עיקר גדול ופנינה עצומה בברכנו ברכות. כי כיצד מתחייב אדם אם חלילה הוא מקלל את ה', רק אם המקלל בתחילה מפרש את ה' באותיותיו , ורק אחר כך מקללו, כמו שהכתוב אומר: 'וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל', שתי פעולות. תחילה נוקב, אחר כך מקלל. ונתחייב על זה בעונש מיתה. מכאן אומר רבנו בחיי עלינו ללמוד דבר נפלא, והוא, כיצד עלינו לכווין בברכות כשאנו אומרים 'ברוך אתה ה''. על המברך כשהוא מברך את ה' שיתבונן תחלה בליבו בפירוש אותיות ה' ובמה שהן מורות, ולכוון בהם במחשבתו, ואחר-כך יברך את ה' ויזכירנו בפיו, ועל זה יקבל שכרו מושלם ויחיה חיי עד. זכר לדבר, מה שכתוב בתהלים: 'תְּהִלָּה לְדָוִד, אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרֲכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד'. [קמה]. תחילה, 'ארוממך' במחשבה ובכוונת הלב, ורק אחר כך 'ואברכה', כעניין שאמרו: לעולם יכנס אדם שעור שני פתחים ואחר כך יתפלל.
אגב, אימרה זו, 'לעולם יכנס אדם שעור שני פתחים ואחר כך יתפלל', מסביר מרן הראי"ה בעין איה, [ברכות צב.] כך - בא להורות, כי המתפלל בביהכ"נ, עליו לשום ליבו לשני עניינים. בתחילה להסיר מעליו סבל מחשבותיו העמוסות רק בצרכי השעה וחיי החומר בתאותיו, זהו פתח אחד. והשני, לרומם נפשו אל הצרכים המוסריים - שהם באמת צרכי הכלל כולו. כי צרכי הכלל מתלכדים תמיד עם הצרכים המוסריים. כי חיי הכלל לא יתכנו להיות טובים, רק עם הליכות צדק ויראת ה'. ואח"כ יתפלל, שלא ישים עיקר תפילתו רק צרכי עצמו ועניני החומר. כי תכלית התפילה להתרומם עליהם.
את הקשר בין ראשית הפרשה לחתימתה מתמצת, אברבנאל. רבי יצחק בן יהודה אַבְּרָבַנְאֵל או דון יצחק אברבנאל שמעבר לפירושיו הנפלאים על התנ"ך שימש כשר האוצר בממלכות פורטוגל, קסטיליה ואראגון ,וכיועץ למלכי נאפולי ולרפובליקה של ונציה. מרום מעמדו, הכיר הוא בייחודו של עם ישראל. כדרכו אחר שמנה את קושיותיו אומר הוא: 'וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' וגו' עד סוף הסדר. בעבור שבפרשיות של מעלה צווה והזהיר ה' יתברך על שמירת כבודו, ושלא יזלזלו בו, וצווה על זה את ישראל במצוות מיוחדות להם ולכהנים במצוות שיתייחדו להם ולישראל וללוים ולכהנים גם כן, בשמירת מועדי ה' והדלקת המנורה, ועריכת לחם-הפנים על שלחנו, כשהתכלית בכל זה הוא שישמרו כבודו ולא יחללוהו. לכן הביא הכתוב הלכה למעשה, ממה שקרה לאיש אחד שקלל את שמו יתברך. וצווה ה' לרגום אותו באבנים. ... ועליו אמר 'וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית', היינו שיצא משמירת כבוד השם ויצא לחלל שמו ויצא מכלל ישראל ואזהרותיהם.
נמצאנו למדים שפרשנו הינה המשך ישיר לפרשת 'קדושים תהיו', תוך פרוט הדרך הראויה לקידוש שם שמים ומניעת חילול שמו יתברך וכדברי הרמב"ם בהלכות יסודי תורה: כל בית ישראל מצווים על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם', ומוזהרים שלא לחללו, שנאמר: ' וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי'... שנזכה.