43 שנים חלפו מאז יוני 1982, אך הדי הקרב בעמק סולטאן יעקוב שבבקעת הלבנון עודם מהדהדים.
הייתי שם, קצין תותחנים צעיר, חלק מאותו מאמץ ארטילרי נואש לחפות על גדוד השריון 362, שנקלע למארב סורי קטלני בלילה שבין 10 ל־11 ביוני.
הלילה ההוא – לילה של אש תופת, של בלבול טקטי מחריד, של לחימת גבורה נואשת של חיילים צעירים מול כוח עדיף, ושל כאב אין קץ על אלה שלא שבו – צרב בתודעתי צו ברור וחד־משמעי: לא מפקירים לוחמים. לא חיים, לא פצועים ולא חללים.
החזרת גופתו של סמל ראשון צבי (צביקה) פלדמן ז"ל, שנחשב לנעדר מאז אותו קרב מר, אינה רק סגירת מעגל כואבת למשפחתו ולחבריו לנשק. זהו אירוע בעל משמעות לאומית עמוקה, הצהרה ערכית ראשונה במעלה. זוהי ההוכחה הניצחת שמדינת ישראל, למרות השנים שחלפו והאתגרים המורכבים, אינה זונחת את בניה ובנותיה. גם כשהמשימה דורשת עשורים של מאמץ מודיעיני, מדיני ומבצעי עיקש, לעיתים חסוי ורב תהפוכות, ההתחייבות המוסרית הבסיסית נשמרת. זו אינה רק מחויבות צבאית, אלא אבן יסוד באתוס הציוני והיהודי, המקדש את ערך פדיון שבויים והבאת כל חייל לקבר ישראל.
יש שיאמרו כי מדובר במחווה סמלית בעלת תועלת מוגבלת, או במשאבים המופנים למטרה אחת על חשבון אחרות. זוהי תפיסה שטחית ומסוכנת. המחויבות להשבת הבנים היא עמוד התווך של החוזה הבלתי כתוב בין המדינה לאזרחיה, ובפרט לחייליה. מדינה שאינה הופכת כל אבן כדי להשיב את מי ששלחה לחזית – בין חי, בין פצוע ובין חלל – מערערת את האמון הבסיסי ביותר: אמון החייל במפקדיו, אמון ההורים במדינה, ואמון החברה כולה בצדקת דרכה ובערבות ההדדית המאפיינת אותה. המאמץ הלאומי הבלתי מתפשר להביא כל חייל וחלל למנוחת עולמים באדמת המולדת, בקבר ישראל, הוא ביטוי לערך יסוד שאינו תלוי בזמן, תקציב או נסיבות.
החזרת גופות נעדרי צה"ל, מעבר לממד המוסרי והאישי, נושאת גם מסר אסטרטגי חד וברור, פנימה והחוצה: אויבינו צריכים לדעת שלא נרפה, שלא נוותר, ושנמשיך לרדוף אחר גורל בנינו בכל דרך. גם ידידינו בעולם מקבלים תזכורת לערכיה הייחודיים של ישראל. מבצע 'זמר נוגה' ב־2019, שהביא להשבת גופתו של סמל ראשון זכריה באומל ז"ל לאחר 37 שנים, היה עדות נוספת לכך. באומל, כמו פלדמן, נעלם באותו קרב ארור בסולטאן יעקוב, יחד עם סמל יהודה כץ. השבתו של באומל חיזקה את התקווה ואת הנחישות, והוכיחה שאין מאמץ שייחשב לבלתי אפשרי.
אך המלאכה, למרבה הצער והכאב, טרם הושלמה. יהודה כץ, השלישי מנעדרי סולטאן יעקוב, עדיין מוגדר כנעדר שמקום קבורתו לא נודע. גם גורלו של נווט חיל האוויר, סרן רון ארד, שנפל בשבי בלבנון ב־1986, לוט בערפל כבד, וכל עוד לא הובאו לקבורה באדמת המולדת, החוב שלנו כלפיהם – וכלפי עצמנו – בעינו עומד.
כל מבצע להשבת שבויים, נעדרים או חללים הוא עדות חיה לרוח הישראלית, לערבות ההדדית ולנכונות להקרבה. הוא מאשר מחדש את הערכים שלשמם אנו נלחמים ומקריבים, ומבהיר כי אנו יודעים להוקיר ולהנציח את אלה שנתנו את היקר מכול למען קיומנו כאן. לכן, נמשיך במשימה זו, עד שאחרון הנעדרים ישוב הביתה, עד שהמעגל האחרון ייסגר בצדק ובנאמנות. לצביקה, ששב הביתה – ולזכריה לפניו. וליהודה ולרון – אנו עדיין חבים, ואנו עדיין זוכרים.