בשנת תרצ"ב (1932) תיאר האדמו"ר החלוץ, הרב ישעיהו שפירא זצ"ל – ממקימי תנועת תורה ועבודה בארץ ישראל – תיאר את הילולת רבי שמעון בר יוחאי במירון בעיתון 'הד'.
זהו תיאור נדיר, מלא נשמה ופיוט, של אירוע שהוא בעיניו שילוב של התרוממות רוח עמוקה עם שמחת גוף ונפש הנוגעת בשמיים.
"רק פעם בשנה מתעורר כפר מירון מבדידותו ודומייתו ופורש את כנפי שכינתו על כל באי שעריו", כתב שפירא. לדבריו, "מארבע כנפות הארץ נוהרים אז לכפר מירון קרובים ורחוקים... אמנם מורמה קצה הפרוכת, והרשות נתונה לעין להציץ לפני ולפנים. אבל מתוך כך מתגלה עוד ביתר שאת גודל הסוד הצפון במקום הקדוש הזה".
הרב שפירא תיאר את קשת החוגגים – החל מההמון המתפלל על גשמיות ורוחניות וכלה בחסידים ואנשי מעשה המתפללים חרש "על צער השכינה בגלותה": "תפילה זו נאמרת בלי דבר שפתיים, כי אם בארשת הלב והנפש... היא משתפכת בתוך הנגינות הקדושות... הנפש האלוקית מתלבטת בתוך הגוף העכור, הקרוץ מחומר... וחסידים ואנשי מעשה אלה, הם המחותנים הראשיים בהילולא – שושבינין דמטרוניתא".
גולת הכותרת בתיאורו היא טקס ההדלקה על גג הציון: "בתוך קערת אבן הקבועה בראש עמוד... הולך ונערם החומר של ההדלקה... מאות איש מצטופפים מסביב למדורה הגדולה... ואיש הביניים מפזז בתווך... וכל הקהל עונה לעומתו בדבקות ובהתלהבות: בר יוחאי, נמשחת – אשריך!"
את השיא הרוחני מציין האדמו"ר: "ואברך ירושלמי מנצח עליהם: צעקו כולכם: למה? אוי געוואלד למה? – למה עזבתנו? והשירה נהפכת לזעקה..."
ההמונים רוקדים, שרים, מתחננים ומתרפקים, כל אחד בדרכו, "ומאות איש, נער וזקן פורשים כפים ונושאים עין למרום... וההתלהבות מתגברת... וצעירי 'המכבי' בתלבושתם משגיחים על הסדר, והכל נשמעים, והכל מתמזג להוויה אחת... כאן, על יד המקור – אין מקום לפירוד. כאן אחדות שלימה".
הרב שפירא מתאר גם את תחייתה של צפת הקדומה, את תהלוכת ספר התורה של בעל 'מנורת המאור' ואת תחושת האחדות הלאומית והרוחנית שמאפיינת את האירוע כולו.
"ההילולא של רשב"י היא רגע שבו נשמות ישראל נוגעות זו בזו, באש אהבת השם ואהבת ישראל", מסכם האדמו"ר. "כל אחד הצית במעמקי לבבו שביב אש קודש מן ההדלקה של התנא האלוקי – והוא נחפז אתו לביתו, להאיר מחשכים".