פרשת אמור היא השנייה בתורה בהיקף המצוות – 63 מצוות מתוך תרי"ג, כאשר רק פרשת כי תצא עולה עליה עם 74 מצוות.
בין הנושאים המרכזיים בפרשה, ניצבת פרשת המועדות – מסכת של מועדי ישראל, הכוללת, בניגוד לפרשיות המועדות הנוספות, את כל מועדי ישראל ולא רק את שלושת הרגלים. גם בפרשת המועדות בספר הפקודים (במדבר) נפגוש את כל המועדים אך ללא הציווי על ארבעת המינים והסוכה כבפרשתנו.
עיון מעמיק בפסוקי הפרשה מעלה שאלה מרכזית: מדוע השבת נכללת ברשימת המועדים? מדוע היא נקראת שבת שבתון, ביטוי המיוחס ליום הכיפורים? ומדוע התורה אומרת את אותו פסוק פעמיים?
הפסוקים פותחים: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כ"ג, ב'). מיד לאחר מכן, מופיעה מצוות השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה... שַׁבָּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ" (שם, ג'). לאחר מכן חוזרת התורה וכופלת: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (שם, ד').
מדוע יש צורך להזכיר את השבת בתוך פרשת המועדים, כאילו הייתה חלק מהמועדים שנקבעים על ידי ישראל? הרי השבת אינה תלויה בקידוש בית דין אלא קבועה מששת ימי בראשית?
רש"י: קדושת המועדים – השתקפות של קדושת השבת
"מָה עִנְיָן שַׁבָּת אֵצֶל מוֹעֲדוֹת? לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמְחַלֵּל אֶת הַמּוֹעֲדוֹת מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ חִלֵּל אֶת הַשַּׁבָּתוֹת, וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת הַמּוֹעֲדוֹת מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם אֶת הַשַּׁבָּתוֹת" (רש"י).
רש"י מדגיש כאן תובנה עמוקה: אמנם השבת נקבעת מלמעלה והמועדים תלויים באדם, אך קידוש המועדים משתווה לשבת בעצם משמעותו. השבת היא אמת המידה – וכשעם ישראל שומר את מועדי ה', הרי זה כאילו שמר את השבתות. בכך נרמז שקדושת המועדים היא הדהוד לקדושת השבת.
הרמב"ן: עליונתה של השבת
הרמב"ן מבאר שהתורה מקדימה את השבת גם במשכן וגם במועדים כדי להבליט את עליונותה.
בפרשת המשכן – התורה מציינת תחילה את השבת כדי להבהיר שאין מלאכת המשכן דוחה שבת. ואצלנו בפרשת המועדים – השבת מופיעה לפני פירוט החגים כדי להבהיר שהגם שמותרת מלאכת אוכל נפש במועדים, אילו המועדים יחולו ביום השבת תיאסר בהם מלאכת אוכל נפש.
הצבת השבת בראש לוח המועדים מדגישה שאין קדושת האדם יכולה לגבור על קדושת הבריאה, אך בו בזמן היא נותנת תוקף ומשמעות לאותה שותפות אנושית בקדושת הזמן. זהו גם מקור הביטוי בקידוש של שבת: 'תחילה למקראי קודש', השבת מתחילה את כל מקראי הקודש המפורטים בפרשה.
הגר"א: הביטוי שבת מתכוון בכלל ליום כיפור
"'ששת ימים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה' – רמז לששת המועדים שבהם מותרת מלאכת אוכל נפש, ו'וביום השביעי שבת שבתון' – רמז ליום הכיפורים".
הגר"א בפרשנות מהפכנית אומר כי הפסוק המדובר אינו עוסק כלל בשבת השבועית, וששת הימים אינם ימי החול לפי הבנתנו הבסיסית. ששת ימים הם ששת המועדים שבהם מותרת מלאכה חלקית (שני ימים טובים של פסח, שבועות, ראש השנה, סוכות ושמיני עצרת. היום השביעי הוא יום הכיפורים, שבו כל מלאכה אסורה.
נתיבות שלום: המונח 'מקרא קודש' רלבנטי גם לשבת
האדמו"ר מסלונים, בספרו "נתיבות שלום", מציע פרשנות חסידית לסוגיה זו:
הוא פותח ושואל מדוע כתוב "שבת שבתון" בתיאור השבת, הרי זהו ביטוי המיוחד ליום הכיפורים? ומדוע הכתוב קורא לשבת "מקרא קודש" - הרי מקראי קודש הם רק הימים הטובים שקדושתם נמשכת על ידי כך שישראל "קוראים אותם"? לעומת זאת, השבת עומדת וקיימת ואינה תלויה תלויה בעבודתם של ישראל. זוהי גם הסיבה שבתפילה אנו אומרים "מקדש השבת" - כי רק ה' מקדש את השבת וזה אינו תלוי בעבודת ישראל. אך במועדים אנו אומרים "מקדש ישראל והזמנים" כי קדושת הזמנים נמשכת על ידי ישראל. אם כן, מדוע נקראת כאן השבת "מקרא קודש"?
הנתיבות שלום מחדש, על יסוד דברי האר"י, שמלבד בחינת "קודש" שיש בשבת, יש בה גם בחינה של "מקראי קודש", כי השבת והשגותיה תלויות גם בהכנות שלנו לפני השבת. כלומר גם בשבת יש חלק של "מקרא קודש", קדושה שתלויה בעבודת האדם. אולי זו משמעות הלשון הכפולה בפסוק - "שבת שבתון": קדושה שמיימית וקדושה שתלויה בעבודה שלנו. ואולי זוהי גם המשמעות של הציווי "את שבתותי תשמורו" - שיש בשבת שתי בחינות כאמור.
הדבר מתבטא גם בנוסח הקידוש של שבת: "ושבת קודשו באהבה וברצון הנחילנו" - זוהי הקדושה האלוקית של השבת, ומיד לאחר מכן אנו ממשיכים ואומרים "תחילה למקראי קודש" - זוהי הקדושה שתלויה בעבודת האדם. אם כן, בשבת יש גם בחינת יום טוב וגם בחינה של שבת.
הנתיבות שלום שואל על הלשון המופיעה בתפילה "עם מקדשי שביעי". הרי איננו מקדשים את השבת? אלא שיש בכוחו של כל יהודי להוסיף קדושה בשבת מעבר למה שקבוע בה מצד עצמה. לפיכך השבת נקראת בשני שמות: "שבת" ו"שביעי". "שביעי" הוא השם שקשור לששת הימים שקדמו לו, והוא קשור לעבודה של האדם. לעומת זאת, "שבת" היא הקדושה הבאה מלמעלה, ואינה קשורה למה שקדם לה. השבת היא גם סוף השבוע וגם תחילת השבוע.
הנתיבות שלום מביא גם את מאמר חז"ל "מת בערב שבת סימן יפה לו" ושואל: מה יפה בכך? ומשיב: אם יהודי מתנער מכל ענייני העולם הזה בכניסת שבת ומשים עצמו בבחינת "מת" לגבי ענייני חול, הרי זה סימן יפה לו, וזו ההכנה לבחינת "מקרא קודש" של שבת.
קדושת הזמן – עוגן בזהות הלאומית
בעידן שבו הלב היהודי נתון במשבר בשל נפגעי המלחמה ואחינו החטופים, דווקא שבת ומועדים אינם רק מועדים לשמחה או חגים – אלא מערכת של עוגנים רוחניים ונפשיים. השבת שבה ומתחדשת מאליה. קדושתה אינה תלויה בנו. היא מעידה על בריאה, סדר ומשמעות. המועדים – יצירה אנושית-שמיימית. אנחנו קוראים להם, אנחנו מקדשים אותם, ואנו שותפים בהם עם בורא עולם בניהול הזמן, וזה נותן בנו מימד של נצח. מקראי קודש.
טור זה מוקדש לזכרה של צאלה גז הי"ד, תושבת ירושלים בעברה, שנרצחה באכזריות בדרכה לחדר לידה – בדרכה להוסיף חיים בעולם. חייה היו שיר של חיוניות, שמחת חיים ואמונה. דמה זועק, כפי שגם קראה בחייה, אל תשקעו בייאוש, הוסיפו אור, הוסיפו חיים, וקדשו את הזמן.