"מרבה נכסים מרבה דאגה" – לימדונו רבותינו בפרקי אבות, והאמת, שבימים אלה, ימי טרום-בחירת הדיינים החדשים לבתי הדין, אני חשה בכל מאודי עד כמה הם צדקו.
יש לנו, ברוך ה', צרות של עשירים: התברכנו בכל כך הרבה תלמידי חכמים מופלאים, מלאים וגדושים בתורה, כאלה שהלב מתמלא באושר מעצם הידיעה על קיומם, מעצם המפגש והשיח עמם, או הקריאה בכתבי ההמלצות שרשמו עליהם גדולי תורה, גם כאלה מעולם התורה החרדי, שגומרים את ההלל בפה מלא על תלמידי החכמים שלנו.
תלמידי חכמים שגדלו בבתי המדרש שלנו, של הציונות הדתית, על ברכיה של התורה הגואלת, מתוך אהבת תורה ושקידת-תורה עצומה, ממש מסירות נפש בעבורה. כשבצד מסירות הנפש הזו, רבים מהם מוסרים נפש בשנה וחצי האחרונה גם במלחמה על בטחוננו, חלקם אפילו הגיעו ללשכתי בעודם על מדים - ספרא וסייפא כאחד. איזה אושר ואיזה עושר, עושר של בתי המדרש הרבים והמגוונים שזכינו בהם, בתי מדרש שיש כל כך הרבה מה להשתבח בהם.
זכיתי, אשרי שזכיתי. בזכות התפקיד שהוטל עלי, זכיתי לפגוש תלמידי חכמים המשלבים אהבת תורה עם אהבת הבריות. כאלה שהתורה ממלאת את כל עולמם, חיה בהם ומחיה אותם. כאלה שמה שמנחה אותם הוא הרצון להופיע את התורה בעולם המעשה, בתוך מערכת בתי הדין הממלכתית, לצלול לעומקה ולהלך בין מרחביה כדי לאתר פתרונות הלכתיים למצבים מורכבים, ולאפשר לה, לתורה, לתת במצבים הללו מענה של צדק וגם של חסד.
ועם אהבת התורה, וכחלק ממנה, גם אהבת הבריות נטועה עמוק בליבם, והם מלאי מחויבות כלפי המידיינים, שמגיעים לשערי בית הדין בשעותיהם הקשות ביותר. מחויבות ליחס אנושי, מכבד וקשוב, לשירות יעיל שימנע סחבת, מחויבות לנסות להוביל להסכמות שיחסכו סבל מיותר. מחויבות למאמץ לתת, בסופו של יום, פסק דין שיאפשר למידיינים להמשיך בחייהם באופן המיטבי, ושינוסח באופן מובן ונהיר עבורם, כדי שהצדק לא רק יעשה אלא גם יראה. את כל אלה מצאתי אצל רבים מה"מועמדים" שלנו, ובכל פעם שפגשתי בשילוב החשוב הזה, של אהבת התורה עם אהבת הבריות, הרגשתי עד כמה מלא הטנא של בתי המדרש שלנו בפירות מתוקים ונפלאים.
אז בע"ה, ביום ראשון הקרוב נזכה להכניס שבעה מפירות הטנא שלנו לתפקידי דיינים חדשים. ויהא זה ממש יום חג גם עבורם, וגם עבורנו כולנו. שבעה פירות הילולים, שאין לי ספק - בהכירי כל אחד ואחד מהם - שהם יהיו דיינים מצוינים, שיקדשו שם שמים, שיביאו את אור התורה גם אל המצבים היותר חשוכים וקשים בחייהן של מי שיגיעו להידיין בפניהם. שינעימו את התורה ויאהיבו אותה, וירבו את כבודה. שאת כל העושר והיופי המיוחד הזה שבתי המדרש שלנו הצטיינו בהם – הם ינכיחו בתוך בתי הדין. שכולנו נשתבח בהם גם ביום היבחרם, וגם שנים רבות לאחר מכן.
ומה עם אלה שלא יבחרו? "צרות של עשירים" – קוראים לזה, כי אכן אל מול העושר העצום הזה, אל מול הטנא המלא על גדותיו, צר המקום, מעטים התקנים בבתי הדין, וברור וידוע מראש, שאל מול שבעה דיינים מצויינים בהם נזכה לבחור בע"ה, ובהם ישמח לבנו, נשאיר "בחוץ" לפחות פי שלושה מועמדים שכל אחד מהם יכול היה להיות גם דיין מצוין, לתת שירות נהדר לציבור, ולקדש שם שמים בתפקיד הזה, שאליו... הוא לא נבחר הפעם. אני, שזכיתי להכיר, להיפגש, לקרוא, ללמוד ולהתפעל מאותם תלמידי חכמים, שכל אחד מהם הוא ממש "תורה חיה" – אני יכולה להעיד שגם צרות של עשירים – צרות הן. צר לי על אלה שלא יבחרו, למרות שהם מאד מתאימים.
ל"ג בעומר, היום בו פסקה המגפה שהמיתה את תלמידיו הראשונים של רבי עקיבא, הוא הזמן הנכון להתבונן לעומק בדברי רבי עקיבא לתלמידיו האחרונים: "הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה זה בזה" – איזו צרה נוראה הביאה העין הצרה! ואיזה מוסר עצום צריכים אנו ללמוד: שלא תהא עינינו צרה בתורתם של אחרים, בהצלחתם של אחרים, ושלא נשקע, חלילה, בהתבוננות על הצרה, על החלק הצר, ודאי לא כשהיא "צרה של עשירים". הבה נתבונן על העושר, על העושר התורני העצום והרחב עד מאד שזכינו לו בדורנו, והוא באמת רחב ומשמח מאד.
ומרבי עקיבא לועידת בני עקיבא, בה זכיתי להתארח בפאנל בו השתתף גם אל"מ במילואים חזי נחמה. בפאנל הזה, שעסק במנהיגות, נשאל חזי: איך אתה מציע להתמודד עם מצבים בהם לא נבחרת לתפקיד מנהיגותי בו רצית? התשובה של חזי היא לימוד גדול בעיני: "בכל פעם שנבחרתי לתפקיד חדש בצבא, ממש בכל פעם, קיבלתי את התפקיד שלא רציתי" – אמר חזי, והוסיף: "ובכל פעם התברר לי, בדיעבד, שזה היה התפקיד הכי נכון עבורי". כמה נחמה יש בדברים של חזי נחמה. נחמה עבור מי שלא נבחר, ונחמה גם עבור מי שלא מצליח ולא יכול לבחור את כולם, כמוני. ברור לי שלא יתכן שעושר עצום כל כך של תלמידי חכמים שהם גם אנשי מופת, כל אחד מהם, לא יתכן שהעושר הזה לא ימצא את האפיקים הנכונים להשפיע את אור התורה בעולמנו, בארצנו, במדינתנו.
"שלי ושלכם – שלה" אמר רבי עקיבא על רעייתו רחל. אי אפשר לסיים בלי להזכיר את הרחלות של דורנו. לאורך כל תקופת התפקיד הזה בוועדה לבחירת דיינים, אני חושבת עליהן: על הרחלות: אותן נשות תלמידי חכמים, שלאורך שנים רבות השקיעו ותמכו בלימוד התורה של האיש שלהן, ראו בו את מרכז חיי המשפחה, וויתרו על כל כך הרבה דברים למענו.
אותן רחלות שפירות ההילולים שלנו, של כל הציבור שלנו – הם פירותיהן. אני מבקשת להודות מעומק הלב לרחלות של דורנו, לכולן, גם לבודדות, שבע בלבד, שהמאמץ שלהן יקבל ביום ראשון הקרוב "הכרה ממלכתית" בעת המינוי לדיינות, וגם ואפילו בעיקר, ממש בעיקר, לרבות שלא יזכו לתואר הרשמי הזה, אבל הן ראויות לו מאד. עם ישראל זכה, בזכותכן, לכל כך הרבה אור ונועם של תורה. אני מוצאת זכות וחובה לעצמי לומר לכן באופן הכי ממלכתי: התורה שלנו – שלכן היא.