אחרי אחת מתקופות המילואים האחרונות שלי, הבנות שלי הציגו לי בגאווה ספר ילדים חדש שקיבלו: "כולם מחלקים חיבוקים" מאת דפנה רנבאום.
בעודי מדפדף בו בסקרנות, נתקלתי בקטע שנגע בי במיוחד – הילד בסיפור מסביר לאחותו שהם נקראים "העורף", ושכמו בגוף האדם, גם במדינה העורף הוא זה שמחזיק את הגב זקוף. "לפעמים זה קשה", הוא אומר, "אבל כשמחבקים – מחבקים גם את העורף. כי גם החלקים הכי חזקים לפעמים זקוקים לחיבוק".
המסר הזה, הפשוט והנוגע ללב, רלוונטי היום יותר מאי פעם. מדינת ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה ממושכת.
גיוס המילואים הנרחב שהחל באוקטובר 2023 נמשך כמעט ללא הפוגה, ונדמה שלמרות שהשגרה מתקדמת – העומס והמחיר האנושי לא קטֵנים. לפעמים, דווקא כשהמצב נמשך – מתחילים להתרגל. ואז שוכחים.
שוכחים שיש מישהי שנשארת בבית עם הילדים, עם השגרה, עם הגעגוע ועם חוסר הוודאות. שוכחים את נשות המילואימניקים.
באחת השיחות שקיימתי עם נשות פורום המילואימניקים, אחת מהן אמרה לי משפט שנחקק בי: "מסבב לסבב אנחנו מרגישות שהחיבוק הציבורי נחלש. החברה מתחילה לשכוח אותנו". והן צודקות.
סקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת בן-גוריון מיפה את האתגרים המרכזיים של נשות המילואימניקים לשלושה תחומים:
ההתמודדות הרגשית – בדידות, חרדה, אי-ודאות.
התחום החברתי – הציפייה שימשיכו לתפקד "כרגיל", גם כשבפנים שוררת סערה.
ההתמודדות היומיומית – שגרת החיים, הילדים, הקניות, שיעורי הבית, ההתפרצויות הרגשיות של הקטנים בלילה. שגרה שהופכת למלחמה שקטה משלה.
כחברה, יש לנו חובה – לא טובה, לא מחווה של נדיבות – חובה מוסרית לחבק את העורף.
וזה לא חייב להיות משהו גדול: מספיק להכין סיר נוסף ולשלוח לשכנה, להציע בייביסיטר לילדים, לקחת את הילד של חברה מהגן או מהחוג, או פשוט לשלוח הודעה עם: "איך אני יכולה/יכול לעזור?"
ביישובים קהילתיים בצפון, בדרום וביו"ש נולדו בתחילת המלחמה יוזמות של "משפחות מאמצות" – ליווי שקט ומלא נוכחות.
בערים הגדולות פועלים מיזמים של מתנדבים שמחלקים מארזי אוכל חמים, עמותות שמספקות סיוע רגשי ונפשי, וחוגים חינמיים לילדיהם של מגויסים. אבל זה לא תמיד מספיק.
עדיין יש קושי, תחושת שקיפות, תסכול וחוסר אונים – שהולכים ומתעצמים.
ובסבב הקרוב, לקראת התרחבות המערכה – "מרכבות גדעון" – אנחנו נדרשים להתגייס עבורן שוב.
עלינו לתת גב, חיבוק, תמיכה ועזרה – ככל הניתן.
זה שואב כוחות ודורש תשומת לב – אבל זה הצו 8 שלנו.
העורף שכרגע עדיין לא מגויס.
גם למוסדות הגדולים – האוניברסיטאות, החברות, העסקים – יש תפקיד ואחריות.
יש אוניברסיטאות ומכללות שמאפשרות לסטודנטיות שבני זוגן משרתים במילואים לדחות מועדים, לקבל תמיכה אקדמית או ללמוד מהבית.
אבל במקומות רבים – זה כלל לא נלקח בחשבון, והן נדרשות לעמוד במשימות כמו כולן, למרות שמצבן שונה בתכלית.
גם במקומות עבודה – מנהלים יכולים לחולל הבדל עצום בגישה:
גמישות בשעות, התחשבות בזמינות משתנה, הכלה של ירידה זמנית בתפוקה, והתעניינות פשוטה: "מה שלומך?"
אלו מחוות קטנות – ולפעמים גדולות – אבל עבור אישה שמחזיקה את הבית בזמן שבעלה בשטח, הן חמצן.
כדי לנצח – צריך אותנו מגויסים. כולנו. כי רק יחד ננצח. העורף שלנו הוא לא רק שומר – הוא מחזיק את כולנו. הגיע הזמן שנחזיק גם אותו – וניתן לו חיבוק בחזרה.
הכותב הוא סטודנט לעבודה סוציאלית ופעיל בהתיישבות