על אתגר נשות הקבע משוחחת באולפן ערוץ 7 בתיה וינסטון, סטודנטית ואשת לוחם בקבע, המספרת על הקושי היומיומי לצד תחושת השליחות.
"הרבה זמן לא הייתי מוכנה להודות בקושי", אומרת בתיה ומספרת כי תחושה זו של קושי לבקש עזרה קיימת אצל נשות קבע רבות, בעיקר על רקע השיח הגובר על התמודדותן של נשות אנשי המילואים, ופחות על האתגר היומיומי של נשות הקבע. התחושה היא שמאחר והיא זו שבחרה באורח חיים שכזה עליה להדחיק את הקושי וההתמודדות.
בדבריה היא מתארת את המציאות בה היא חוזרת בסוף היום לדירה ריקה כאשר עדיין אין להם ילדים, "ואין בשביל מה לקום בבוקר חוץ מאשר בשביל עצמי", היא מחדדת ומדגישה את תחושת החסר כאשר היא נמצאת לבדה, ללא בעלה, האדם שאתו בחרה לחיות. "היו לי לילות לא פשוטים והיו ימים שלא רציתי לקום ללימודים".
את לימודי המוסיקה היא מגדירה כמשהו שהציל אותה במציאות הזו, "אף פעם לא הבנתי עד כמה המוסיקה מצילה אותי גם היום", היא אומרת ומספרת כי בניגוד לכל אותם השואלים אותה מה כבר תוכל לעשות עם הלימודים הללו בעתיד, היא בטוחה שישנה סיבה לבחירתה בלימודי המוסיקה כפי שהיא רואה בלימודים כיום כמשהו שממלא אותה ומחזיק אותה.
"אחותי עברה לגור איתי בתקופה האחרונה, כדי שלא אהיה לבד. אמא שלי מגיעה לירושלים פעם בשבוע, מבשלת איתי, עוזרת עם הקניות והכביסה, מפנקת.ההורים מאוד מכילים ונותנים לי את המקום להיות בו, להתפרק אם צריך", היא אומרת ומציינת את חשיבות המעטפת המשפחתית עבור אשת לוחם הקבע.
וכשמתאפשר בתיה נוסעת אליו. "בעיקר בתחילת המלחמה, אבל גם היום, הייתי קמה בארבע לפנות בוקר, נוסעת שעתיים רק כדי לשתות איתו קפה חצי שעה לפני המשמרת. לפעמים זה היה בשעות הערב, מה שאפשר. זה היה האוויר לנשימה לשנינו. גם אם הוא רק ראה אותי לרגע זה חיזק אותו, וזה היה שווה. מנסים לנצל את מה שאפשר".
בדבריה מתארת בתיה את תחושותיה כמי שנעה בין עולם של רווקות לאורך כל ימות השבוע לבין היותה נשואה צעירה, וכדי שהיא ונשים שכמותה לא תרגשנה לבדן "זה לא דורש הרבה" מהסביבה. "אנשים שגרים בבניין יכולים לשאול מה שלומי, להזמין לארוחת ערב...", היא אומרת ומספרת על זוג שהיה מזמין אותה אחת לשבוע לארוחת ערב ו"זה היה עושה לי את היום", היא אומרת ומציינת את המורכבות שבהכנת אוכל לעצמה לבד, אבל "זה בעיקר החברה. אז לפתוח את העיניים, לתת חיבוק או מילה טובה כדי שנרגיש פחות לבד, כדי לעזור לי לעזור לו".