אם אתם מרגישים שמשהו כבד יושב עליכם; אם אתם מתקשים להירדם בלילה; אם אתם מתעוררים שטופי זיעה ובעתה אחרי ששוב חלמתם על דני קושמרו – יש לכך שלוש סיבות: מזג האוויר, גלים אלקטרומגנטיים מהשמש, והחד"ל.
החד"ל (או בשמה המלא – החברה לדיכאון לאומי) היא חברה ציבורית שהוקמה עוד לפני קום המדינה, במטרה לשרת את העם היושב בציון ולהמאיס עליו את החיים. החד"ל היא עמותה ללא כוונות רווח, כלומר מרוויחה המון אבל לא בכוונה. בקיצור, היא לא עושה את זה בשביל כסף. אבל אם ההיסטריה שהיא מפזרת עוזרת לה למכור יותר עיתונים, או לקבל סכומי עתק מהאיחוד האירופי, היא לא אומרת לא.
החד"ל לא צריכה להשקיע יותר מדי מאמצים כדי לדכא – היא פשוט חותמת את שמה בסוף כל משפט, וכולם כבר מבינים שהלך עלינו. עוד בשנת תש"ח התריעו חברי העמותה בפני בן גוריון ש"מדינה יהודית תהיה אסון לאומי ובכייה לדורות, חדל!" והוא באמת חדל מלהקשיב להם ואת התוצאות הקשות כולנו מכירים – המדינה קמה, ועד היום אנחנו תקועים עם דרכונים ישראליים.
גם לפני מלחמת ששת הימים הודיעה החד"ל שצבאות ערב הולכים לכסח אותנו, אז כדאי שכולנו נחדל מיד מהחלום הציוני ושהאחרון יכבה את האור. הניצחון המזהיר גרם גם להם להזהיר, ולאיים בדיכאון כללי אם לא נצא מיד מכל השטחים ששחררנו. אבל לא יצאנו, אז הם לא משחררים.
החד"ל מחדיל מחדלים, משבית שמחות, משחית את הארץ בשלטי "אתה הראש אתה אשם". החד"ל דואג שכל שלוש דקות יצא פוש מודאג על טראמפ שזרק אותנו מהגג, סנקציות שמתרגשות עלינו מהאג, ישראלים בלי דרכונים זרים ועם תחושת מחנק, ממשלה מרושעת שאין לה מושג, הרצל שתקע אותנו באקלים לא ממוזג, ועוד ועוד סנסציות שמעשירות את המיצג.
למה הם עושים את זה? קודם כול, מנהג אבותיהם בידיהם. תבוסתנות היא מסורת ישראלית עתיקה עוד מעשרת המרגלים שהוציאו לעם את הרוח מהמפרשים ושכנעו אותו שאין סיכוי לנצח. אבל מעבר לכך, ביסוד הדיכוי עומד עיקרון פשוט: אם אנשים מרגישים שהכול רע, הם באופן טבעי מאשימים את הממשלה. כשמאשימים את הממשלה היא נלחצת. כשהיא נלחצת היא עושה טעויות. כשהיא עושה טעויות היא מאבדת תמיכה. כשהיא מאבדת תמיכה מחליפים אותה. כשמחליפים אותה ממשיכים לדכא, כי כשבן אדם מדוכא קל יותר לשלוט בו.
היום המעצבן עם הדגלים
לכן החד"ל עובדת ללא הרף לדכדך, למכמך, לרכך ולשנמך את מצב הרוח הלאומי. היא עושה את זה באמצעות תקשורת ששואבת את החמצן מהמוח ("הערב בחדשות: גילויים חדשים על ההפקרות המכוונת, מי שיכול שיברח מפה"), שירים פופולריים נוגים ("נה נה נה, גנבו לי ת'מדינה"), הורדת המוטיבציה לשרת, דיכוי חופש התנועה על ידי חסימות כבישים, וכמובן, מעל כולם, מערכת משפט מלאה בעצמה שמדכאת בכוח כל יוזמה ממשלתית, כדי להבהיר מי נותן את הטון ומי צריכים להשפיל עיניים לנוכח הכותרות המבהילות בעיתון.
הבעיה של החד"ל היא שהציבור הישראלי לא קונה את זה. הפולנים יושבים בחושך, הרוסים והבריטים מטביעים את יגונם באלכוהול, הסרטים המחנכים של הוליווד ודיסני שכנעו את האמריקנים להוציא פטור מפטריוטיות – אבל הישראלים מדרגים את עצמם גבוה במדד האושר, מביאים לעולם ילדים בקצב מסחרר ודורשים להסיר אחת ולתמיד את האיום מרצועת עזה.
אני די בטוח שבישיבה הקבועה של מועצת החד"ל, שמתכנסת מן הסתם מדי שבוע כדי לגבש מסרים עדכניים (ודיכאוניים), התנהל השבוע דיון בערך כזה:
"גבירותיי ורבותיי", פתח כנראה יושב ראש החד"ל את הישיבה, "אחרי שבשבוע שעבר ניסינו בכל כוחנו לדחוף להפסדת המלחמה..."
"להפסקת המלחמה", העירה מפסידנית ותיקה.
"זה אותו הדבר", ענה היו"ר, "בכל אופן, ביום שני הקרוב יחול היום המעצבן הזה שבו כל מיני אנשים עם דגלים רוקדים בירושלים..."
"נורא לאומני", נבעת לוזר אחד.
"כן", הוסיפה מישהי נורא גלובלית, "ושמח".
"לכן", המשיך היו"ר, "המסרים שלנו השבוע יתקפו את יום ירושלים. כמובן, כמו בכל שנה נפיץ את הכותרות הרגילות על ירושלים הענייה, המתחרדת, המלוכלכת, שאף אחד לא רוצה לגור בה ואף אחד לא יכול לגור בה, כי מחירי הדירות מרקיעי שחקים".
"רגע", אמר הלוזר, "אם אף אחד לא רוצה לגור בה, איך המחירים עולים?"
"אוי באמת", רטנה המפסידנית הוותיקה, "כולם יודעים שאף אחד לא רוצה אפילו לבקר בירושלים".
"אז למה העלייה לירושלים כל הזמן פקוקה?"
"אתה רוצה להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו או להוריד אותה?"
אי אפשר לסמוך על אירופה
"הבעיה היא שהישראלים לא קונים את ההשמצות על ירושלים, וממשיכים להגיע אליה בהמוניהם", המשיך היו"ר, "אפילו אנחנו נאלצנו בשנה האחרונה לנסוע אליה כמה וכמה פעמים".
"למה?"
"לצערי אי אפשר לחסום את קריית הממשלה מתל אביב".
"לכן חייבים להדגיש את ההבדל בין ירושלים לתל אביב", קבעה הגלובלית, "למתג את ירושלים כעיר קנאית שמקפחת את מזרח העיר, מתנחלים מזוקנים שולטים ברחובותיה, חרדים מוסתים יורקים על חיילים ונערי גבעות חוסמים את הכביש מתחת לגשר המיתרים".
"אבל גם אנחנו חסמנו, לא?" שאל הלוזר, ולנוכח המבטים הזועמים כבש את פניו בשולחן וחטף ממנו מכה במצח, כי הכיבוש משחית.
"אנחנו צריכים להיות מתוחכמים", הסביר היו"ר, "לא להודות שאנחנו לא סובלים את ירושלים אלא להפך, להגיד שאנחנו אוהבים אותה ומתגעגעים לירושלים של פעם".
"של איזו תקופה?"
"של לפני ארבע שנים, כשחמאס ירה עליה טילים והשבית את הריקודים המטורללים עם הדגלים. אחח, אלה היו ימים..."
"חמאס כבר לא יכול להעמיד אותנו במקומנו", אמרה הגלובלית בצער, "אבל אולי החות'ים יצליחו לעשות משהו. אני מאמינה שגם ידידינו הטובים מאירופה יגנו את החגיגות ויביעו דאגה עמוקה מהפגיעה הישראלית במרקם החיים העדין, או משהו מחורטט דומה".
"לצערי כבר אי אפשר לסמוך על אירופה", נאנח היו"ר, "בנינו על אירוויזיון דיכאון, ובסוף ההמונים הנבערים נתנו לנו המון נקודות והרימו את המורל במדינה".
"נורא", מלמלה המפסידנית.
"כמעט זכינו במקום הראשון", בלע הלוזר את רוקו באימה, "רק השופטים הצילו אותנו".
"הגורמים האנטי־ישראליים בעולם הולכים ומתמעטים", ציינה הגלובלית, "מזל שעדיין יש לנו את האקדמיה, בית המשפט העליון וגלי צה"ל".
"בענייני דיכאון אנחנו חייבים לסמוך רק על עצמנו", סיכם היו"ר, "לכן המסר הציבורי שלנו ליום ירושלים הוא: הפסדנו. מי שבאמת אוהב את ירושלים חייב לוותר עליה".
הנוכחים הנהנו בהסכמה ויצאו לעוד מחד"ל – מסע חינוכי דיכאוני להמונים. בפגישה הבאה הם יעסקו בדיכוי לקראת חג השבועות. על הפרק: עליית מחירי מוצרי החלב, מצבה העגום של החקלאות הישראלית, רות המואבייה שהייתה מתביישת במה שאנחנו עושים בעזה, וגעגועים לשבועות של פעם, לפני שהוא הפך מחג מלא אור לאירוע אפל של שיעורים הזויים במשך כל הלילה החשוך. הישארו עימנו, יהיה מדכא.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com