עם רבין במנהרות הכותל
עם רבין במנהרות הכותלצילום: אלבום משפחתי

לקראת יום ירושלים המתקרב שוחחנו עם לילי גץ-הורוביץ, מנהלת פורום תקנה, בתו של רב הכותל, הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל, על אחד הרגעים שיש הרואים בהם המפוספסים ביותר בתולדות העיר, הרגע בו התקרב אביה לכלי המקדש שבמעבי הר הבית.

"לאורך כל השנים כשאבי כיהן כרב הכותל, החלום שלו היה להגיע לכלי המקדש", מקדימה לילי ומוסיפה כי "כשהתקדמו עם המנהרות הוא ידע שהוא מתקדם אל היעד, ובכל מקום שחפרו הוא הציב שם ארון קודש ובמה והפך את זה לבית כנסת".

"בשנת 1981 הייתה התקדמות ממשית בחפירות הכותל. הוא קיבל טלפון מאחד הסדרנים שסיפר לו שכאשר הוא ניסה לייצב את ארון הקודש והיכה בפטיש כדי להעמיד את הארון, ונפערה לנגד עיניו מערה גדולה מלאה מים. כשאבא שלי שמע את זה אחזה בו התרגשות מאוד גדולה. הוא הגיע למקום וראה את האולם ופשוט ישב ובכה מרוב התרגשות".

ממשיכה לילי ומספרת כי אביה שיתף מיידית את הרבנים הראשיים בסוד בבשורה וקבע באוזניהם כי אנחנו קרובים למצוא את כלי המקדש. כך גם יידע את הרבי מלובביץ' על כך שמתקרבים לחשיפת ארון הברית. הרבי הזהיר אותו והזכיר לו מה עלה בגורלם של מי שנגעו בארון והתריע בפניו שמא יתחייב בנפשו, אבל הרב גץ שאל את הרבי אם גילוי כלי המקדש יחיש את הגאולה, ומשהתשובה הייתה חיובית אמר שעל מנת להחיש את הגאולה הוא מוכן להתחייב בנפשו.

"הוא המשיך לחפור ולהוציא מים. בהתחלה ניסו להביא משאבות מקיבוץ טירת צבי אבל לא ניתן היה להיכנס וכך פועלים רוקנו את המנהרה עם דליים. הכול התנהל בסודי סודות כשלא יודעים מה קורה מתחת. יום אחד הערבים גילו שחופרים מתחת להר הבית וששואבים את המים והם פתחו פתח והשתלשלו בחבלים וסולמות. הזעיקו את אבא שלי שעמד שם חוצץ מול הערבים כשבכיסו אקדח ואמר שהוא חושש מפוגרום בכותל והודיע שהוא מוכן להרוג ולהיהרג ובלבד שלא יגיעו אל הכותל דרך המחילות".

המשטרה הגיעה ובהתערבות הממשלה ניתנה הוראה לחסום את הפתח. "הערבים יצקו מהצד שלהם בטון וממשלת ישראל בנתה בלוקים, ואבא שלי כתב ביומן הכותל 'באו גויים בנחלת וטימאו את היכל מקדשך'. היה לו שברון לב. הוא היה בטוח שאנחנו לקראת הגאולה, אבל הקב"ה רצה כנראה אחרת ועד היום השער הזה אטום בבטון בצד הערבי ובבלוקים מהצד שלנו. אותה מנהרה נחסמה והיום אין אליה גישה".

לילי מספרת כי הסיפור כולו לא רק מתועד בספר 'רב הכותל' וביומן הכותל, אלא גם זכור לה עצמה. "קשה היה לשמוע שהוא נשבר אבל מיד אחר כך הוא התעשת", היא מספרת ומציינת כי אביה התמנה לרב הכותל לאחר מלחמת ששת הימים בה נפל בנו, אחיה אבנר ש"לא זכה להגיע לכותל אלא נהרג בחצר המטרה מכדור של צלף ירדני. המינוי של אבא שלי היה סוג של סגירת מעגל, כי אבנר כתב להורים 'אבא ואימא, אני הולך להילחם במקום שמאוד תשמחו כשאגיע אליו', והוא לא זכה להגיע אליו. ד"ר זרח ורהפטיג מינה אותו לרב הכותל ואמר לו 'אתה רב וקצין בצבא, אתה רב סרן במילואים, הבן שלך נהרג בקרב לשחרור הכותל, אין ראוי ממך להתמנות לתפקיד רב הכותל'. כשאחי נהרג אבא שלי אמר 'אוי לי שכך קרה לי ואשריי שזכיתי. אוי לי שבני נהרג על שחרור ירושלים, ואשריי שזכיתי שבני היה ממשחררי ירושלים. הכאב הפרטי נבלע בתוך הניצחון הלאומי".

על תחושת הכאב של אביה ביום בו נסתם הפתח, התחושה שלא עלה בידו להשלים את משימתו, אומרת לילי: "הוא חזר בשברון לב ואפילו אושפז באותו יום. עד כדי כך הוא לקח את זה ללב. הוא היה בטוח שאנחנו מתקדמים שלב בגאולת עם ישראל".

על הסבורים שכלי המקדש נמצאים במקום אחר, מציינת לילי גץ-הורוביץ: "אנחנו יודעים שיאשיהו מלך יהודה הטמין שם את הכלים של מקדש שלמה במטמוניות. אבא שלי אמר באחד הראיונות שהוא רואה את זה עין בעין. הוא ראה את העתיד ואת גאולת ישראל לנגד עיניו וכל חייו פעל למען גאולת ישראל במישור האישי ובמישור הלאומי".