יאיר גולן כנראה שכח מהיכן צמחו עלילות הדם נגד העם היהודי – עלילות שייחסו ליהודים שימוש בדם תינוקות לשם אפיית מצות לפסח.
אמנם, דרכנו כתלמידי הראי"ה קוק אינה תקיפת הרוע אלא הוספת אור, אך הפעם – הסכנה גדולה מדי, והיא מגיעה דווקא מבפנים.
לגופם של דבריו: האם ישנם (לצערי העמוק) אנשים בתוכנו הרואים בעזה מעין "עמלק", שיש להשמידו כליל – על טפם, נשיהם וזקניהם?
ייתכן שכן. היו רבים שהתבטאו כך, מכלל המחנות, מיד לאחר הטבח. אך לשמחתי, רובם התאוששו והלכו והצטמצמו בהדרגה.
אך האם זו מדיניות הממשלה? האם כוונתה לרצוח חפים מפשע?
חד-משמעית – לא.
באופן פרדוקסלי, ייתכן כי דווקא המלחמה הזו עשויה לצמצם את הפגיעות הקשות באזרחים.
מטרתה, לפחות כפי שהוצהרה, היא חיסול תשתיות הטרור – במטרה למנוע את שיקומו של חמאס ואיומו המחודש על תושבי העוטף, ואולי על כולנו.
כיוון שמתחת לעזה קמה עיר תת-קרקעית – משמעות המערכה היא, ככל הנראה, הרס נרחב של שטחים בנויים. לא כתגובה רגשית, אלא משיקולים צבאיים ענייניים. לשם כך נדרש גם חיסול יכולותיו הקרקעיות של חמאס.
כפי שנראה, חמאס אינו מוותר – הוא ממשיך לגייס, להתחמש ולשלוט.
מדובר בארגון טרור המובנה בתוך האוכלוסייה האזרחית, בדומה לסרטן ממאיר. לפיכך, במקרים קשים כאלו, "הטיפול" שנבחר – עד כה – היה תקיפת כל הגוף כדי לבלום את ההתפשטות. ולכן הייתה תקיפה זו קטלנית מדי והסבל בעזה לתינוקות ובכלל נורא מדי.
עם זאת, לשמחתנו, הרפואה המודרנית מצאה דרכים לתקוף תאים סרטניים באופן ממוקד. כך גם יש לנהוג כאן – ולחפש אמצעים מדויקים יותר למיגור "הסרטן החמאסי".
מהם האמצעים הללו? אחד הכלים המקובלים והלגיטימיים במלחמה הוא מצור – או כפי שמתנגדיו מכנים זאת: הרעבה. מדובר בכלי פחות רדיקלי, אך בעל אפקט מצטבר קטלני.
כיצד מיישמים זאת בפועל? חס וחלילה, לא בהשמדה של כלל אוכלוסיית עזה – כפי שמפנטזים בודדים קיצוניים – אלא בהצלת חפים מפשע באמצעות בידולם מהחמאס.
איך מבדילים ומצילים את החפים מפשע? על-ידי ריכוז האוכלוסייה האזרחית באזורים מוגדרים, מסוננים היטב מגורמי חמאס, תוך מתן כל צורכיהם. במקביל, מוטל מצור הדוק על יתר השטח. זוהי המדיניות הרשמית של מדינת ישראל.
נכון, קיימת קבוצה שולית התומכת בגישות קיצוניות יותר – אך אין בכך כדי לשנות את תמונת המצב או להפוך את מדיניות המדינה לרצחנית.
אפשר בהחלט להתווכח על הדרך – אך לקשור אותה לרעיון של "הרג אזרחים לשם תחביב"? זוהי עלילת דם, מן החמורות ששמענו.
לצערי, אין ביכולתי לראות בדבריו של גולן "פליטת פה" או "ניסוח לא מוצלח", משתי סיבות עיקריות:
הראשונה – פרסונלית: גולן לא חזר בו.
הטענה שכוונתו הייתה "רק" לממשלה אינה משנה את חומרת הדברים. גם שרי הממשלה הם יהודים, והאשמתם ברצח מכוון, לשם הנאה – היא עלילת דם חמורה.
הסיבה השנייה – רחבה יותר:
דבריו של גולן מצטרפים לשיח מתמשך של חלקים מהאופוזיציה ורוב תקשורת המיינסטרים, המטילים ספק במניעי הלחימה.
שוב ושוב נטען כי הממשלה מקריבה חיילים, פוגעת בחפים מפשע, ומעדיפה שיקולים פוליטיים על פני הצלת החטופים. גם אם זו "עלילת דם רכה" יותר – הרי שמדובר באותו יסוד רעיוני.
האמירה של גולן היא פשוט הקצנה של אותה מגמה – והפעם, בניסוח החריף ביותר: "הרג תינוקות כתחביב".
אני עצמי חולק על מדיניות הממשלה. אני מאמין כי יש להעדיף את הצלת החטופים לפני חידוש המערכה. אך גם לאחר מכן, יהיה צורך – כך נראה – להילחם, לשלם מחיר דמים, ולהמשיך את המאבק בסרטן החמאסי.
הממשלה, לעומת זאת, סבורה כי הפסקת אש בשלב זה תמנע את האפשרות לשוב ולהילחם – בשל אילוצים מדיניים ובינלאומיים. אינני מתיימר לשפוט את הערכתם, אך אני מבין את ההיגיון שבדבריהם – מדובר בניתוח אסטרטגי, לא בהקרבת חיי אדם למען מטרות "משיחיות", ובוודאי שלא לשם הנאה.
וכעת, גם עלילת הדם הזו – הפכה לסרטן. וסרטן זה, אשר מתפשט בתוכנו – מחייב אותנו למאבק לא פחות תקיף.