היינו בטוחים שזה צורך הכרחי ודיפלומטי, שזה כדי להילחם באופן אפקטיבי, שזה כדי שהחטופים לא ייפגעו – אבל הבנו שזהו קו מדיני מוצהר של ממשלת ישראל, לפיו יש להפריד בין ארגון הטרור חמאס לבין האוכלוסייה האזרחית "הבלתי מעורבת", ולהעביר סיוע – מזון, מים, דלק, חשמל וציוד רפואי – למי שפועל להשמדתנו ומזנב בלוחמנו.
עזבו את הטקטיקה המלחמתית שנפגעת מכך ונכשלת פעם אחר פעם. מדובר בשיבוש מוסרי עמוק. כיצד ניתן לדרוש מחיילים לסכן את חייהם ולהילחם באויב, בזמן שההנהגה עצמה מאכילה אותו מאחור? כיצד ניתן לדרוש מחייל לחתור למגע ולהשמיד את הרוע, כשגם ראש הממשלה אינו חותר למגע ומספק לו חמצן, בשם "הומניטריות"?
ההבחנה בין "חמאס" לבין "בלתי מעורבים" היא עוול מוסרי ומציאותי. מיה שם, ששרדה את התופת של השבי, העידה בגוף ראשון: "אין אזרח תמים אחד בעזה. אין דבר כזה". גם עדויות נוספות, ששמע נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ משורדי השבי שנועד איתם, תיארו את האוכלוסייה עצמה כחסרת חמלה, מתעללת ומסייעת לחמאס. עזה היא החמאס. בעזה אין "בני אדם", אין "חפים מפשע". בעזה יש אויב.
הרמב"ם בהלכות מלכים (ז, טו) קובע כך באופן חד וברור: "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה... לא יירא ולא יפחד... וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו – עובר בלא תעשה. ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו... הרי זה כמי ששפך דמי הכל". כל מי שאינו נלחם "בכל לבו ובכל נפשו" הרי הוא כמי ששפך את דמי כל הרוגי המלחמה. ועל זה אמר הנביא ירמיהו: "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת יְיָ רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם" - ארור מי שמעדיף חמלה על הכרעה, ומי שמבלבל רחמים עם מלחמה.
האמת היא כי המוסר היהודי מגן על האומה, מביא צדק לעולם ומבער את הרשעה. מי שמזרים סיוע לאויב על פני סיוע לעם שלו – אינו מוסרי, פוגע במדינה ובאלפי חייליה בשטח, שגם היום נשלחים שוב ושוב להילחם באויב אותו הזינו במים ולחם רגעים ספורים קודם לכן.
הסיוע הנדרש הוא קודם כל לחיילים שלנו, לפצועים הרבים מהמלחמה, למפוני הצפון והמשפחות המתפרקות, לילדים מלאי החרדה, לכלכלה ולמשק הישראליים. מי שמדבר על מוסר – שיתחיל לדאוג להם ולא לאלו שמחר או בעוד כמה שנים ספורות יתקפו אותנו שוב.
הכותב הוא ראש המכון התורני בישיבת ההסדר אור וישועה בחיפה