זכיתי להכיר את יוסף יהודה חיראק הקדוש במפגש קצר לפני חג הפורים, כשבקרתי אותו ואת חבריו בני ישיבת מצפה רמון ללימוד משותף אצלם בבסיס הסמוך לעזה.
פגשתי חבורה של שקדנים, יראי ה', שאור וטוב נסוך על פניהם, חדורי מוטיבציה, טהורי לב.
נהנתי והתרוממתי.
בסוף הלימוד ביקש יהודה יוסף ללוות אותי לשער הבסיס, לשיחה אישית בעקבות הלימוד. הוא שיתף שהוא חתן טרי, נשוי חודשים ספורים והוא ורעייתו אמונה גרים בחרשה.
מבין ריסי עיניו ניכרה טהרתו, ההתלבטות שלו הייתה כיצד מתמסר למשימה הלאומית ובד בבד מתמסר לשמח את ביתו. משימה מורכבת כל כך, של נקי יהיה לביתו בזמן שמסור לאומתו.
יהודה יוסף היה מלא מרץ, בחור חרוץ ושמח, הוא סיפר לי איך שכשהוא מגיע מהצבא הוא דואג לשמח את רעייתו, לוקח את משימות הבית, שוטף מארגן מתקתק...איך חשוב לו להשלים את חסרונו בזמן הקצר שיוצא הביתה, וכמה הוא מתוסכל על הבדידות של רעייתו בהעדרו, כמה קשה לו שקשה לה, כמה הוא חפץ בטובתה.
דבריו חצבו אור בקרבי, חשתי ארבעים סאה של מים, מקווה של מסירות נפש מתוך חיים עמוקים, מקוריים.
הוא ממשיך לדבר...ואני שואל בליבי, היש עוד אומה כזו שאלו בניה? היש עוד צבא כזה שאלו לוחמיו? עדיני האהבה, מעוצמת המלחמה. היש עוד אומה כזו של חתן היוצא מחדרו, מתוך חדרי ביתו הפרטיים להגן על חומת האומה?
זו התקווה שלנו וזה הבטחון בניצחון, יש לנו על מי לסמוך, על אבינו שבשמים, שנראה אלינו מתוך בנינו אדירי החפץ.
יהודה יוסף, שני משיחים מאוחדים בחייל אחד, בדרגת סמל שהוא סמל למדרגות נישאות של מסירות נפש מתוך אהבת החיים.