החוקה הפנימית: מעבר לקיום מצוות
פרשת בחוקותיי סוגרת את ספר ויקרא ומעמידה לנגד עינינו ברית רבת-פנים: מצד אחד – ברכה, ומצד שני – תוכחה. אולם עיקרה של הפרשה איננו השכר או העונש, אלא עצם קיומו של הקשר בין העם לאלוקיו. אין מדובר בדרמה חד-פעמית אלא בהליכה עיקשת, יומיומית, של מסירות ושל עמל.
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כו). רש"י מדגיש "יכול זה קיום המצוות? כשהוא אומר 'ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם' הרי קיום מצוות אמור. הא מה אני מקיים 'אם בחוקותי תלכו' – שתהיו עמלים בתורה"
זו פרשנות תמוהה של רש"י כי הביטוי "חוקה" בכל מקום אחר בתורה מתפרש כמצווה שאין לה טעם מובן ורציונלי. כך למשל נאמר במדרש רבה יט על פרשת פרה אדומה: "אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. שכתוב: "זאת חוקת התורה".
השכחה כברכה: גזירה אלוקית לחידוש תמידי
וכך מרחיב ה"אור החיים": "וְטַעַם שֶׁקָּרָא הַכָּתוּב עֲמַל הַתּוֹרָה חֻקָּה – לְצַד שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִצְוָה אֲפִלּוּ לִלְמֹד דְּבָרִים שֶׁלְּמָדָם פַּעֲמַיִם וְג' וְהֵם נְטוּעִים אֶצְלוֹ – כִּי חֵפֶץ ה' בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה חֻקָּה חָקַק. וְתִמְצָא שֶׁאָמְרוּ זַ"ל (קֹהֶלֶת רַבָּה פ"ג): כִּי לְטַעַם שֶׁיִּלְמֹד הָאָדָם תּוֹרָה בְּחֵשֶׁק תָּמִיד – גָּזְרָה חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם לוֹמֵד וְשׁוֹכֵחַ".
"אור החיים" מנסה מבהיר שעמל התורה אינו רק אמצעי לזכירה – אלא הוא עומד בפני עצמו, גם כשאין צורך תכליתי נראה לעין. הלימוד הוא חקיקה בנפש. ה"חוקה" היא עצם הגזירה האלוקית שהאדם ילמד וישכח – כדי שהעמל יתחדש, כדי שהלימוד יהיה תמיד מרגש כאילו הוא חדש.
פעמים רבות תלמיד חש עצב או ייאוש על כך שהוא שוכח את מה שלמד. הוא מדמה בנפשו שאין הוא רואה ברכה בלימודו. אך "אור החיים" בא להפך את התחושה הזאת: אין זו חולשה – אלא גזירה אלוקית. הקב"ה חוקק בעולמו שמטבע האדם לשכוח – כדי שהלימוד ייעשה בכל פעם מחדש בחשק, בהתחדשות, בהשתוקקות. כך הלומד חש בכל חזרה על הסוגיה כאילו הוא נפגש בה לראשונה. השכחה איננה מעידה על חוסר הצלחה – אלא על הזדמנות מחודשת לטעם רוחני ולחיבור מחודש אל דבר אלוקים.
החוקה היא התופעה הלא מובנת לפיה עמל התורה משנה את האדם
שמעתי מהרב יששכר פרנד שה"חוקה" אינה רק החובה לעמול בתורה, אלא העובדה שעמל התורה משנה את האדם מן היסוד. העמל מעדן את מידותיו ומזכך את נפשו. אין אנו רואים תהליך דומה באף תחום ידע אחר – אדם יכול להקדיש שעות רבות ללימוד פיזיקה, מתמטיקה או כל מדע אחר, ועדיין להישאר אותו אדם באישיותו ובמהותו. אך בלימוד התורה – האדם נולד מחדש. הוא מרגיש שינוי, משהו שאין הוא יכול להסבירו, זו החוקה.
זו הסיבה שגם נאמר על מי שעמל בתורה שהוא "בן תורה". הוא כאילו עבר לידה מחודשת דרך ההתמודדות, היגיעה, השכחה והחזרה. לא מצאנו ביטוי כזה כלפי לומדי חכמות אחרות. כך למשל שמעתי על אנשים שחזרו בתשובה, והטרידה אותם שאלה כואבת: כיצד יוכלו למחוק ממחשבתם את כל המראות והתמונות שראו בעברם? העצה שניתנת להם, שאינה מובנת בשכל אנושי, היא עמל בתורה. עמל התורה פועל באדם פעולה שאינה רציונלית, פעולה חקוקה בחוקי הבריאה – שמטהרת את הדמיון, מזקקת את התודעה, ומרפאת את הנפש.
דרך הייסורים: קשר שלא ינתק
החלק המרכזי בפרשה – פסוקי התוכחה – נשמע כצונאמי של חרב, גלות, רעב וייסורים. לא בכדי נקראת זו "פרשת הקללות", ובה מנויות 49 קללות – כמספר ימי הספירה שבין פסח לעצרת. היא מקבילה לפרשת כי תבוא שבספר דברים, שם מנויות 98 קללות. שתיהן נקראות בסמוך לימים גדולים בלוח השנה – זו לקראת חג השבועות וזו לקראת ראש השנה – כדי לעורר את הלבבות, להכניס את האדם ליראה פנימית מפני בוראו.
אך דווקא שם, בתוך לשון הקללה, מונחת ההבטחה הגדולה ביותר: לעולם לא נינטש. "וְאַף גַּם זֹאת, בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלּוֹתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (ויקרא כו)
יש כאן הבטחה שמזכירה את הנאמר בפרשת ניצבים. לאחר כל הקללות והתוכחות שבפרשת כי תבוא, פותחת התורה במילים מעוררות השראה "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" (דברים כט)
ורש"י שם מדגיש: "ומפני מה נסמכה פרשת 'אתם נצבים' לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים – הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם: 'אתם נצבים היום' – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו. 'היום' – כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר – כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם. והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו".
העמידה הזו – דווקא לאחר הקללות – מלמדת שלא פורענות בלבד יש כאן, אלא חיזוק ותיקון. חז"ל אומרים שהייסורים עצמם – הם ערוץ למתנות העמוקות ביותר: "רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר: חֲבִיבִין יִסּוּרִין, שֶׁשָּׁלוֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נִתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל וְאוּמוֹת הָעוֹלָם מִתְאַוִּים לָהֶן, וְלֹא נִתְּנוּ לָהֶן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין. וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָעוֹלָם הַבָּא"(מכילתא שמות כ).
אף שאיננו מתאוים לייסורים, ואף שאנו מתפללים למניעתם, הרי שיש בהם סוד: הם מטהרים, מחדדים, ומיישרים. הם תהליך אלוקי של בירור ותיקון.
מתשפ"ד לנצח: הברית שלא תבוטל – קרן של ודאות
והנה, בשנת תשפ"ד – ביום שמיני עצרת – מצאנו עצמנו ניצבים מול תוכחה לאומית: אובדן, פחד, חרדה, שבי, דם ושכול. עינינו ראו, ולצערנו עדיין רואות, ייסורים רבים, אך דווקא מתוך השבר הזה – מתגלה קרן אור: כל אלו כבר נאמרו מראש. הם חלק ממארג עמוק של ברית, של תיקון, של תקווה נצחית. ויש בהם הבטחה לבסוף.
קריאת פרשת בחוקותיי בעיצומם של ימי הספירה אינה מקרית. פרשיות אלו נקראות דווקא בתקופה שבין פסח לעצרת – ימים של חשבון נפש אישי ולאומי, של התקדמות מדודה לקראת מעמד הר סיני. בתוך מסע הזיכוך של ימי הספירה – מזדככת הנפש דרך הדבקות ודרך העמל ולעיתים גם דרך הייסורים. פרשתנו פותחת ב"אם בחוקותיי תלכו" – והקריאה הזו חוזרת בנו: התקדמות איטית, עמלנית, יומיומית – היא הדרך לקיום. מתוך שבר – מתחיל תיקון. מתוך ייסורים – צומחת תורה.
והבטחת הפסוק לא נסוגה: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם... כי אני ה' אלוהיהם". המילים הללו מהדהדות מדור לדור, והן שבונות את קומת התקווה של עמנו גם כעת.
להצלחת עם ישראל, לבניית קומה דרך עמל תורה ולא דרך ייסורים, ולע"נ מור אבי ברוך מרדכי, ומור חמי משה נחמיה.