58 שנים חלפו מאז יום ירושלים הגדול והנורא, יום בו שבה עיר הקודש לחיק עם ישראל לאחר אלפיים שנות גלות וכמיהה.
אך הנה, שנה אחר שנה אנו חוגגים את יום ירושלים, רוקדים ושמחים – והעיקר חסר מן הספר.
יום ירושלים ללא המקדש – הוא כמו חתונה ללא כלה. כמו לחגוג את יום העצמאות, בעוד שהבריטים עדיין שולטים עלינו... הקריאה הדוחקת: "עֲלוּ הָהָר!"
הגיע הזמן לומר את האמת הפשוטה והבוערת: יום ירושלים מחייב מאיתנו יותר מאשר ריקודים ושירים. הוא מחייב עלייה להר הבית – המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, המקום שאליו פונות תפילותינו מזה אלפי שנים, מקום מקדשנו.
כך עודד חגי הנביא את המעטים בעם ישראל ששבו לירושלים להתחיל בבניין הבית ללא שהות:
"כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת... עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה'".
מי שפועל לפי רבותיו שמתירים עלייה להר – עליו לעלות ביום ירושלים להר הבית, לעמוד במקום בית המקדש ולהתפלל תפילה של דרישה ותביעה: שנזכה לקיים את מצוות בניין המקדש.
ומי שרבותיו אוסרים עליו לעלות – שלא יעמוד מן הצד!
שיגיע אל שערי הר הבית, ושם ידרוש בקול: "אנחנו דורשים את בניין בית המקדש!"
יש דבר אחד שכל הפוסקים מסכימים עליו: חובה לדרוש ולפעול לבניין המקדש, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה א, א): "מצוות עשה לעשות בית לה'... שנאמר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ."
חז"ל מלמדים כי הקב"ה נשבע שלא ייכנס לירושלים של מעלה, עד שעם ישראל ייכנסו לירושלים של מטה (זוהר, פרשת נח ועוד). החזרת השכינה – תלויה בנו.
בזמן מלחמה – הדרישה גדולה יותר
כבר אמר המדרש (ילקוט שמעוני, שמואל ב', קס"ה), וכן כתב הרמב"ן (במדבר ט"ז, כ"א): אותם אוכלוסין שנפלו בימי דוד המלך – נפלו מפני שלא תבעו את בניין המקדש.
והמדרש מסיים: "ומה אלו שלא ראו את בית המקדש כך – אנו, שזוכרים אותו, על אחת כמה וכמה!". ואכן, מצאנו כי המלך חזקיהו ייחס את הצרות שהיו בזמנו לעזיבת מקדש ה': "כי מעלו אבותינו, ועשו הרע בעיני ה'... וַיַּסֵּבּוּ פניהם ממשכן ה'... וַיְהִי קֶצֶף ה' עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם... וְהִנֵּה נָפְלוּ אֲבוֹתֵינוּ בֶּחָרֶב, וּבָנֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ וְנָשֵׁינוּ בַּשְּׁבִי עַל זֹאת!".
ומי יוכל לומר שהצרות הגדולות שחווינו בשנה וחצי האחרונות – ומאות היהודים שנשבו – אינן קשורות לעוון הזה?
ממשיך חזקיהו וקורא: "עַתָּה אַל תַּקְשׁוּ עָרְפְּכֶם כַּאֲבוֹתֵיכֶם! תְּנוּ יָד לַה' וּבֹאוּ לְמִקְדָּשׁוֹ אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ לְעוֹלָם!"
"וּלְשִׂמְחָה – מַה זֹּאת עֹשָׂה?"
אנחנו חוגגים את שחרור העיר – אבל לא דורשים את מהותה. רוקדים ברחובות, מציינים את החזרה לירושלים – אך לא מעזים להרים עיניים אל המקום עליו נאמר: "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים."
האם יעלה על הדעת שנשוב אל עיר המלך ונכריז "חזרנו" – אך לא נבקש את כיסא מלכותו?
שנחזור אל מקום השראת השכינה – ונשאיר אותו שומם? האם לא הפך יום ירושלים לחג של שחרור ריק מתוכן? של ניצחון גשמי – שנותק מתכליתו הרוחנית?
מי שחוגג את יום ירושלים אך שותק על הר הבית – משלים עם החורבן. הוא מהלל את הסרת הגבולות – אך לא פורץ את המחסום האמיתי, זה שבלב. רק כשנשוב ונבקש את מקדשנו בפה מלא ובלב שלם, רק אז נחזיר ליום הזה את המשמעות שהוא ראוי לה.
ונסיים בדברי דוד מלכנו: "הֲלֹא ה'... הֵנִיחַ לָכֶם מִסָּבִיב... עַתָּה תְּנוּ לְבַבְכֶם וְנַפְשְׁכֶם לִדְרוֹשׁ לַה' אֱלֹהֵיכֶם – וְקוּמוּ וּבְנוּ אֶת מִקְדַּשׁ ה' הָאֱלֹהִים!".