השבוע פגשתי את בני, לוחם ומפקד, בן הציונות הדתית-לאומית, שיצא באופן בלתי צפוי מתוככי עזה בעקבות נזק שנגרם ל"נמרה" איתה הוא והצוות שלו לוחמים.
והופתעתי! הופתעתי לשמוע את תחושותיו.
תמיד כשפגשתי אותו במהלך 300 ימי המילואים שהוא עשה עד כה, נחשפתי למוטיבציה שלו, ללהט שלו להילחם כדי למגר את החמאס עד כלות ולהחזיר את החטופים הבייתה.
אך לא הפעם, לא אצלו ולא אצל רעייתו ראיתי את אותה מוטיבציה ואת אותו להט. גם אצלה לא ראיתי את התמיכה הבלתי מסויגת, ואת ההבנה מדוע עדיין ממשיכים להילחם אחרי שנה ושמונה חודשים כנגד פראי אדם עם כפכפים, כשלא רואים באופק הקרוב את מיגור החמאס ואת השבת החטופים הבייתה.
והפעם אני יכול להבין אותה ואותו. אני יכול להבין זוג צעיר שנישא מעט לפני המלחמה, ועוד בטרם הספיק לממש את ירח הדבש גויס למילואים. הוא שירת כלוחם וכמפקד בתוככי עזה במשך 300 יום, והיא שירתה בכל אותה תקופה ביחידה מיוחדת.
הוא איבד במהלך המלחמה למעלה מעשרה חברים קרובים, חלקם חברי נפש, שהיו בני בית אצלנו, והבין הבן היטב למען מה ולמען מי הוא נלחם. בתום שנה וכמה סבבי מילואים, הם יצאו לירח הדבש הנדחה שלהם, לטיול של ארבעה חודשים במזרח.
לארץ הם שבו בגלל צו מילואים נוסף, לתשעים יום, הפעם בגיזרה הצפונית של מדינת ישראל.
הם החליטו לשכור דירה באחד מקיבוצי הצפון, כדי שבין פעילות לפעילות יוכל בני לרדת הביתה ולהיות עם רעייתו שבינתיים גם מצאה עבודה בקיבוץ.
אך האדם מתכנן וצה"ל חושב אחרת. וכך לפני כשבועיים באמצע המילואים בגזרה הצפונית, קיבל בני את ההודעה כי הוחלט שהגדוד יורד לדרום הרצועה וכי תקופת המילואים מוארכת בחודש נוסף. הגדוד ירד ובני איתו ורעייתו נותרה לבדה בצפון.
אז אני מבין את השבר, עוגמת הנפש והצער הגדול שלה על השינוי שצה"ל ביצע באופן שרירותי. היא אפילו נפגשה עם המג"ד וביקשה להבין למה? אך לא ממש קיבלה מענה לשאלותיה.
אני מבין גם את חוסר המוטיבציה של בני שהכאב והצער הגדול של רעייתו מלווה אותו ובוודאי משפיע עליו, זאת בנוסף להחלטה השרירותית של צה"ל לשנות במהלך המילואים את התוכניות ולהעביר אותו לגזרת עזה.
ואולם אין בכך די. הוא לחם בעוז חודשים ארוכים בגזרות השונות ברצועת עזה, ומוצא את עצמו חוזר שוב לאותה גזרה בה לחם בעבר, וכובש שוב את מה שכבר כבש בעבר.
הוא ציפה שהפעם, להבדיל מהפעמים הקודמות, כשיש חמש אוגדות בתוך הרצועה, יהיו קרבות שבהם ישטפו האוגדות את הרצועה וימגרו את החמאס אחת ולתמיד. ואולם, כך הוא אומר לי, אין לחימה של ממש. הקצב כהגדרתו הוא הרס של כמה בתים בודדים ליום.
הוא רואה מנגד את שיירות הסיוע ההומניטרי שהבטיחו שלא יכנסו, ואם יכנסו לא יגיעו לידי החמאס, אבל בפועל, אל מול עיניו הוא רואה איך החמאס שוב משתלט על המשאיות.
ואז, בקבוצת הפקודות שקיבל הוא מבין שבכל מקרה אין כוונה לכבוש עתה את כל הרצועה אלא רק 70% ממנה, וכי 30% יוותרו בידי החמאס.
והוא שואל: איך יישמו את מטרת השמדת החמאס אם 30% משטח הרצועה יוותרו בידו ובשליטתו? ואיך ישחררו את החטופים אם סביר להניח שגם הם יישארו בתוך אותם 30% שלא יכבשו?.
ושאלת השאלות שלו ושל חבריו, שאגב רק 70% מהם התגייסו הפעם לשרות מילואים בניגוד ל-130% שהתגייסו בתחילת המלחמה, היא, לשם מה אנחנו כאן? לשם מה אנחנו מסכנים שוב את חיינו אם באמת אין כוונה אמיתית לממש את החלטות הממשלה המקוריות ומטרות המלחמה - לכבוש את עזה, למוטט את החמאס ולהשיב את החטופים?
אז הרוח עדיין קיימת, והמטרה הגדולה עדיין ברורה, ואולם אט אט ממשלת ישראל וצה"ל שוחקים אותה.
אז אחרי 600 ימים של מלחמה תנו להם להילחם, תנו להם להחזיר את החטופים הביתה, תנו להם לנצח, שאלמלא כן אני מסופק אם בפעם הבאה כשיקראו להם למילואים, גם לבני הציונות הדתית-לאומית שממלאים את גדודי המילואים, הנשים שלהם יתנו להם ללכת. אני לא בטוח שהאימהות שלהם יתנו להם להגיע, ואני תוהה האם הם עצמם, אחרי ששחקו להם את המוטיבציה, פגעו בזוגיות ובחיי המשפחה שלהם, וגרמו נזקים כבדים לעסקים שלהם, ללימודים שלהם, ולעבודתם ירצו להגיע.
ממשלת ישראל וצה"ל, זו הזדמנות אחרונה! תנו להם הפעם לנצח!
הכותב הוא יו"ר קרן קהילות ואב ללוחמים