כמעט כולנו נדע לשחזר את סיפור הבריאה, ולומר די במדויק מה נברא בכל אחד מששת ימי בראשית. אחוז גבוה אף יותר, יידע לנקוב בשמותיהם של שלושת האבות, ואף של ארבעת האימהות.
יהיו רבים שידעו לומר גם את שמות השבטים, או לפחות את רובם המכריע. אנחנו גם מכירים היטב את סיפור יציאת מצרים, וכמעט כולם ידעו לומר בעל פה את שמותיהם של עשרת המכות, על פי סדרם.
ומה לגבי עשרת הדיברות? האם נכון יהיה לומר שהטקסט המכונן של התורה, שנגע במילארדי אנשים לאורך האנושות, רגע השיא של התגלות הקב"ה לעם העבדים שיצא לעבר חירותו, הרבה פחות שגור על לשוננו, הרבה פחות חדר לתודעת ההמונים?
כמה מהדיברות בכלל ידועות לנו? לא כל שכן משמעותן והסיפור שנמצא מאחוריהן. לאורך ההיסטוריה אנחנו יכולים להצביע על ניסיונות רבים שנעשו כדי לתת לטקסט המכונן של עשרת הדיברות את הבולטות שלו בתודעת העם. כך למשל נאמר במשנה במסכת תמיד לגבי התפילה במקדש: "אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו. קראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר". כלומר: במקדש, מידי יום ביומו, עוד לפני שקראו את שלושת הפרשות של קריאת שמע, הכהנים היו קוראים את עשרת הדברות. ממש כך: מידי יום ביומו.
ובימינו אנו? אנו קוראים מידי יום את קריאת שמע, אך את עשרת הדברות? לא אומרים אותם אף פעם כחלק מסדר התפילה שלנו. יותר מכך, אנחנו נחשפים אליהן רק שלוש פעמים בשנה, במסגרת קריאת התורה: פעם אחת כשקוראים את פרשת יתרו, פעם נוספת כשקוראים את פרשת ואתחנן, ופעם שלישית בשבועות.
מה הסיבה לכך שעשרת הדיברות נשמטו מסדר התפילה היומיומי שלנו? מה הסיבה שאנחנו לא אומרים אותן מידי יום בשעה שאנחנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים? הסיבה לכך מופיעה בשני התלמודים במקביל, וכך נאמר במסכת ברכות בתלמוד הירושלמי: "בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום, ומפני מה אין קורין אותן? מפני טענות המינין שלא יהו אומרים אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני".
והנה ההסבר: הפוך על הפוך. דווקא מפאת החשיבות הגדולה והמכוננת של עשרת הדיברות נוצר החשש שמתן דומיננטיות יתר לטקסט הזה, עלול לגרום לפיחות ערך במעמדם של החלקים האחרים שבתורה. היה חשש שעלול להיגרם מצב שבו אנשים יאמינו שרק הדיברות הללו נאמרו למשה בסיני, ואילו המצוות האחרות שבתורה לא היו כלולות בהתגלות בסיני.
אך מאז שנתקנה תקנה זו, עברו הרבה מים בירדן, והרבה שמשות זרחו ושקעו על פסגתו של הר סיני. בעידן שבו חלקים גדולים מעם ישראל לא רואים עצמם מחויבים לכלל המצוות של התורה, בעידן שבו עצם האמונה באל ועצם האמונה בהתגלות כבר רחוקה מלהיות מובנת מאליה, נראה שיש מקום לבחון מחדש את מקומן של עשרת הדיברות בתודעת העם, ולהעניק להן מחדש את מעמדן המרכזי והמכונן.
מדובר בקובץ מצומצם ומהודק של חוקים ומצוות שיש בו איזון ושילוב מופלא בין המרכיבים המכוננים של זהותנו כעם וכחברה: דגש גדול ומרכזי על מצוות שבין אדם לחברו, אתיקה ומוסר, לצד התייחסות משמעותית גם למצוות שבין אדם למקום. דגש על ייחודיות אמונת ישראל כאמונה באל אחד שנשמר מהגשמה והחפצה, למול התרבות האלילית שיש בה ריבוי אלים, המגושמים בפסל ובדמות. מתן מקום מיוחד לשתי מצוות עשה שיש להן משמעות מיוחדת עד ימינו אלו, בקרב כלל הקבוצות בעם ישראל: שבת, וכיבוד אב ואם. כמו כן, יש בדיברות גם איזון בין המעשה (לא תרצח, לא תגנוב), לבין הדיבור (לא תשא, לא תענה ברעך עד שקר), הרגש והתודעה (זכור את, כבד את), והאמונה (אנוכי ה' אלוהיך).
ובכן, לו הדבר היה תלוי בי הייתי מחפש את הדרך להדגיש את עשרת הדברות, ולהעניק להן מחדש את מעמדן המרכזי. אני מאמין שמהלך כזה, יכול להעניק לנו את האפשרות למצוא מחדש נקודת עוגן מחברת ומאחדת, שסביבה נוכל להתחיל לגבש קונצנזוס לאומי מחודש. ובימים אלו אין זה דבר מבוטל כלל ועיקר.
הכותב הוא ראש בית המדרש "שערי ציון" ביד הרב נסים בירושלים, מרצה באוניברסיטת רייכמן, ורב קהילה בצור הדסה.