לא כולם יודו בזה, אבל שבועות הוא חג מאוד נשי.
למה? קודם כול, כי גיבורות המגילה הן רות ונעמי, שלפי המסופר (ונראה לי שהסיפור די אמין) שתיהן היו נשים. ולא סתם נשים - הן יוזמות, מובילות ומתקתקות את העניינים, ממש כמו הנשים שמתקתקות רשימות קניות אימתניות שגורמות לגברים שלהן לעמוד באמצע הסופר בעיניים מזרות אימה, כי לך תבין איזו שמנת היא רוצה ולאיזו גבינה היא התכוונה. זו כנראה הסיבה שבועז הציע לרות לטבול פיתה בחומץ, כי לך תדע איך זה היה נגמר אילו הוא היה מציע לה קוטג'. אין ספק, הגיבורות של שבועות הן נשים - בלי רות אין מגילה, אין באשר תלכי אלך, אין דוד המלך ואין רות עבור בקשר הצה"לי.
אגב שמנת, הסיבה שאוכלים מאכלי חלב בשבועות היא שהתורה נמשלה לחלב. ושארץ ישראל היא זבת חלב ודבש. ועוד מאתיים סיבות שלא ברור מה המקור שלהן אבל למה להפריע ליצרניות החלב להתעשר על חשבוננו. האמת היא ששבועות הוא כאמור חג נשי, ולפיכך חלבי לגמרי. עובדה שכשגברים נפגשים, הם עושים על האש. בערב נשים, לעומת זאת, תמיד יהיו פשטידות גבינה, קישים עם שמנת, סלטים עם בולגרית ומרק בצל (מוקרם עם גבינה צהובה), כי אצל נשים אין שמחה אלא בחלב ובבעל שנשאר עם הילדים בבית. אתם הרי לא חושבים שרק במקרה חלבית ובל"חית זה בדיוק אותן אותיות, נכון?
גם המנהג ללמוד כל הלילה הוא מנהג נשי, עובדה שיש שיעורים לנשים בלבד ואין שיעורים שרק גברים מורשים להשתתף בהם. מגבר מצפים להישאר ער כל הלילה, אישה יכולה לעשות מה שבא לה. אם היא נשארת ללמוד, אשרי יולדתה. אם לא, היא יכולה בכיף לישון באלכסון (אם היא אשת מילואימניק היא כבר רגילה לזה), ובבוקר להכין לעצמה קפה (עם חלב), לשבת בשלווה עם ספר ולהתעלם מהנחירות של הגברים, אחרי שהם נופלים שדודים מלילה מלא עוגות ופיצוחים.
הסטטיסטיקה לא תופסת
כמה שבועות לפני שבועות, כהכנה לחג הנשי הזה, קיבלתי מתנה נשית: נולדה לי נכדה. ולא מדובר במתנה של מה בכך - הן מפני שלא כל יום נולדת לי נכדה, והן מכיוון שאם כבר נולדת לי נכדה אז על פי רוב היא נכד. לפי הסטטיסטיקה, הסיכוי להולדת בת הוא 50 אחוזים, אבל במשפחה שלנו סטטיסטיקה היא המלצה בלבד. אומנם בזוגיות של אשתי ושלי זה באמת 50-50, כלומר היא אישה ואני גבר במובנים מסוימים. אבל היא עצמה בת יחידה בין בנים, ומאז שהיא עשתה את טעות חייה והתחתנה איתי גם לה יש בת אחת, כשושנה בין האחים. וזה לא נעצר שם - גם לבנים שלנו יש עד כה רק בנים, וגם לבת היחידה שלנו יש, ובכן, בן. אנחנו כל כך רגילים שהסטטיסטיקה לא תופסת אצלנו, עד כדי כך שכאשר לפני כמה חודשים הבת בישרה לנו שהיא בהיריון היה ברור לכולנו שעומד להיוולד לה בן שני. למה מה, יש אפשרות אחרת?
"כן", אמרה השושנה, "בסקירת המערכות הרופא ראה בת".
הסתכלנו עליה כאילו היא בישרה לנו זה עתה שהיא בעצם לא בהיריון ומה שיש לה זה סתם כאבי בטן.
"מה ראיתם?" שאלתי.
"בת".
"בטוח?"
"זה מה שאמרו".
"נו בסדר, אומרים הרבה דברים".
אני כהרגלי הייתי סקפטי, אבל אשתי כהרגלה הייתה ממוקדת מטרה והלכה לחפש בגדים ורודים. אצלנו הגברים, בגד הוא בסך הכול בגד. אצל הנשים, בגד הוא עולם ומלואו. הרי כל אישה רוצה בת כדי לקנות לה בובות, להלביש אותה בשמלות מלמלה מפונפנות, לקלוע לה צמות וכל הדברים האלה שאנחנו הגברים מכוונים אליהם כל בוקר בברכת ברוך שלא עשני אישה.
מאותו יום והלאה הסבתא הגאה הייתה נעצרת ליד כל חנות בגדים וממששת בערגה את השמלות הקטנטנות. זה לא שהיא מקפחת את הנכדים - גם להם היא קונה ביד רחבה חולצות ומכנסיים ואוברולים עם תיקתקים מעצבנים שעוד לא נולד הגבר שהצליח לסגור אותם - אבל נדמה לי שבגזרת המלמלות נרשמה התרגשות שמעבר לסטטיסטיקה, בבחינת אם הבנים שמחה, סבתת הנכדים מאושרת.
לא נהוג אצל אשכנזים
בוקר אחד התקשרה הבת שלי מותשת במקצת, והודיעה שאכן, הלילה נולדה להם בת. מיד ארזתי את עצמי ונסעתי לבית החולים, כדי לבדוק באופן אישי מול הצוות הרפואי שלא עבדו עלינו ושבאמת נולדה לנו סטטיסטיקה. זאת אומרת נכדה. אשתי והבת שלי ביקשו בכל לשון של בקשה שלא אפריע לעבודת האחיות, אבל אני התעלמתי כי אין להן מושג מה זה אחיות. הרי לשתיהן יש רק אחים.
האחות בתינוקייה לא ממש התלהבה מהחקירה שעשיתי לה, כי אבחנה בין בנים לבנות זה כל כך המילניום הקודם. פעם, בעידן הפרימיטיבי שבו גדלתי, היו מצמידים דף כחול לעריסה של תינוק ודף ורוד לעריסה של תינוקת, עליו היו כותבים אם זה זכר או נקבה ואחר כך את כל שאר הפרטים. היום כבר לא מבדילים בין בן לבת, בין קודש לחול ובין אור לחושך. היום מעניקים לשני המינים דף בצבע אחיד, לא ממש ברור איזה, וכותבים בו את כל הפרטים האפשריים: שם האם, שם אבי האם (למה לא אם האם? מה זו האפליה הזאת?), תאריך הלידה, השעה, המשקל, שעת הנקה, שעת החתלה, שאט נפש של המיילדת שתקעו לה משמרת לילה ועוד כמה פרטים לא באמת חשובים. רק דבר אחד לא כתוב שם: האם מדובר בתינוקת או בתינוק, בקטנה או בקטן, במתנה או במתן.
אז איך יודעים? מנחשים לפי הסטטיסטיקה. אם כי ההורים הטריים נשבעו שהם ראו במו עיניהם שמדובר בתינוקת, ומכיוון שהם בדרך כלל לא משקרים החלטתי להיצמד לסטטיסטיקה ולקבל את טענתם בעירבון מוגבל עד שיוכח אחרת.
אלא שאז התעוררה שאלה חדשה: מה עושים עכשיו?
בתור משפחה של בנים אנחנו רגילים שאחרי הלידה מתחילים לתכנן את הברית. אבל מה עושים עם בת? אומרים מזל טוב והולכים הביתה? בלי מוהל? בלי שולם זוכר? בלי ברית יצחק? בלי לריב מה תהיה המנה האחרונה בסעודת הברית, זו שניזכר להוציא אחרי שכל האורחים ילכו?
אפילו החברים שלנו התבלבלו, וחלקם עדיין שואלים אותי מתוך הרגל מתי הברית. אני, מתוך הרגל, עונה שאשכנזים לא נוהגים. זאת אומרת לעשות ברית לבנות. גם העדות האחרות לא נוהגות, וגם להן אין מושג מה כן עושים. אולי ככה נולדה האגדה שבנות לא נחשבות, למרות שהן בהחלט כן. במיוחד אם הן מגיעות אחרי חמישה נכדים רצופים.
בקיצור נולדה לי נכדה, מתנה לחג מתן תורה, ותאמינו לי שזה ממש לא מובן מאליו. היא יפה (לא דומה לי) וחכמה (כנ"ל), והיא קרויה על שם האמא של המחותן שלי, סבתא רבתא שלצערנו לא זכינו להכיר. אבל בה אנחנו בהחלט מכירים, למרות שהיא בת.
טוב שבאת.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
שברה את הסטטיסטיקה המשפחתית. הנכדה החדשה