כך נראית כניעה לשיח רעיל

בשבוע שעבר השקנו קמפיין הוקרה למילואימניקים. קמפיין של מפלגת הציונות הדתית, שביקש להנגיש למילואימניקים ובני משפחותיהם את מכלול ההטבות שעברו בהחלטת ממשלה: תוספות שכר, תמיכה במשפחות, חופשות, מענה רגשי - כלים חשובים שמגיעים לאנשים שמקריבים הכול.

כשעבדנו על הקמפיין, חשבנו איך להעביר את המסר בצורה נקייה, מכבדת, מאחדת שתגיע לקהל היעד- המילואימניקים. בלי תעמולה, בלי פרובוקציה. רק אמירה פשוטה: "התגייסתם - ואנחנו מוקירים". בחרנו במספר משפיענים שיובילו את הקמפיין (מדיה לגיטימית, זולה וקולעת לקהל יעד)

חלקם סירבו מסיבות שונות וזה בסדר גמור.

משפיענים שהסכימו וששיתפו את הסרטון - בחלקם אנשים שאני מאוד מעריכה, אנשים שבחרתי בהם בקפידה כי האמנתי שהם מייצגים משהו עמוק, ישר, אותנטי - קיבלו מתקפות איומות. חלקם קיבלו עשרות תגובות אלימות, חלקם איומים אישיים, חלקם שיימינג בקבוצות סגורות. וכל זה - לא בגלל שתמכו בעמדה שנויה במחלוקת. אלא בגלל שהזכירו "את זה שאסור לנקוב בשמו"- כי הפרגון הגיע, חלילה, דרך שר ששמו בצלאל סמוטריץ'.

וזה הרגע שבו הבנתי שאנחנו כבר לא מדברים על ימין ושמאל. אנחנו מדברים על אובדן.

אובדן של היכולת להפריד בין אדם לדעה. בין יוזמה למניע. בין טוב לרע. אובדן של שיח שמאפשר מקום אחד לאמת, גם אם היא לא שייכת ל"צד שלך".

אותם משפיענים, שחלקם מדברים על חשיבות האחדות, על אהבת חינם, על סולידריות - לא רק שלא הגנו על הפוסט, אלא הסירו אותו, חלקם אפילו התנערו ממנו. היו גם כאלה שהתנצלו. לא על טעות - אלא על מעשה טוב שהעז ללבוש צבע פוליטי מסוים.

כאמא ללוחמים אני מאמינה שאם יש משהו שצריך לאחד את כולנו - זה ההוקרה ללוחמים שלנו. לכל לוחם. לכל לוחמת. לכל מי שנטש את הבית ועלה על מדים - בשבילך, בשבילי, בשביל כולנו.

השיח החדש, שמסרב להכיר באחר, שמוכן למחוק כל מה שמגיע מהצד ה"לא נכון" של המפה - הוא סכנה אמיתית.

ואם מותר לי רגע של אכזבה אישית - הוא גם פחדנות. כי לעמוד מאחורי עמדה כשכולם מריעים - זה קל. לעמוד מאחורי אמת כשהיא לא נוחה - זו הגדולה.

אני לא כועסת על מי שנבהלו. אני מבינה את הלחץ. אני רק מקווה, בשביל כולנו, שפעם הבאה הם יבחרו אחרת. כי אם נמשיך להיכנע לקולות הרעילים, נשאיר את השיח בידיים של אלה שמפחדים ממנו - במקום של אלה שמאמינים בו.

הכותבת היא בעלים ומנכ"לית של משרד הפרסום ותקין'S בוטיק