לפני שש מאות יום פרצה מלחמת "חרבות ברזל", במאורעות המזעזעים שהתרחשו בשמחת תורה. כולנו זוכרים את השבועות שבאו לאחר מכן: התגייסות המונית - ולא רק למילואים - כדי לסייע ככל הניתן למאמץ המלחמתי.
קבוצות ווצאפ של עזרה לנשות מילואים, סיוע למפונים בכל רחבי הארץ, התנדבות בדרום אצל חקלאים. התחושה הייתה שכולנו "בסירה אחת". כל המחלוקות הפוליטיות ובכלל - ננטשו, וכולם עסקו בעזרה הדדית במאמץ משותף. צמד המילים הבלתי נפרד "יחד ננצח" נישא על שפתיים, על השלטים, בבתי הספר ובכל מקום.
אבל, חלפו להם שש מאות ימים, ונדמה כי האחדות שהייתה באוויר - מתפוגגת.
אני לא תמים, וברור שהחיים ממשיכים ויש סוגיות בוערות על סדר היום הפוליטי ובכלל -
אבל איך ממשיכים בכל זאת את האחדות הגדולה שהורגשה פה?
איך האדם הפרטי שהרגיש את האחדות בצורה חזקה בתחילת המערכה - יכול להרגיש אותה שוב? ואיך, כהורים וכמחנכים מעבירים את זה לילדים?
כשחיוך מאולץ הופך לשמחה אמיתית
בשנת 1988 נערך מחקר מרתק: החוקרים פריץ סטרק, לאונרד מרטין וסאבין סטפר, ערכו מחקר שבחן את הקשר בין הבעות פנים לרגשות.
במהלך המחקר, המשתתפים התבקשו להחזיק עיפרון בין שיניהם, פעולה שמפעילה את השרירים הקשורים לחיוך. למרות שהחיוכים לא היו אמיתיים, נמצא שהפעולה הזו שיפרה את מצב הרוח וגרמה לתגובות חיוביות יותר לגירויים שונים. הממצא תומך ב"השערת המשוב הפנימי" - לפיה הבעות פנים, אפילו מאולצות, יכולות להשפיע על רגשות. כלומר, אנו לא רק מחייכים כי אנחנו שמחים, אלא כשאנחנו מחייכים - אנו נעשים שמחים יותר.
בשנים האחרונות נערך מחקר דומה, אבל משמעותי אפילו עוד יותר: הפסיכולוג פרופסור ריצ'רד וייזמן החליט לבדוק האם רצון לקשר זוגי יתרחש גם אם רק תתקיים התנהגות שמראה כלפי חוץ כאילו יש רצון כזה.
הוא ערך ערב של "דייטים מהירים", כאשר חלק מהמשתתפים קיבלו הוראה להתנהג כאילו כבר מכירים ונמצאים בקשר זוגי, לספר סודות אישיים אחד לשני וכו.
בסיום המפגש נשאלו המשתתפים כלפי כמה מהפרטנרים שפגשו הם חשו קירבה ורצון לשוב ולהיפגש. בקרב משתתפים שהתנהגו באופן רגיל, כ‑20% הביעו רצון לשוב ולהיפגש זה עם זה, ולעומת זאת בקרב אלה שהעמידו פנים שהם נמצאים כבר בקשר זוגי - 45% הביעו רצון דומה.
ההתנהגות מעצבת את הלב
במצווה שלא לשבור עצם בקרבן הפסח, כותב ספר החינוך שהסיבה לכך היא שאנחנו בני מלכים, ובני מלכים לא מתנהגים כך - ולא שוברים את העצמות באכילתם. ספר החינוך ממשיך ואומר שכאשר אנחנו באים לזמן שבו אנו נעשים סגולה לכל העמים, "ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו בה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם[…]". כלומר, ההתנהגות החיצונית שלנו - משפיעה על הלב. ספר החינוך ממשיך ומרחיב פה על עיקרון זה שפעולותיו של האדם משפיעות על הלב, עד כדי כך שאפילו אם אדם רשע יעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשם שמיים - זה יפעל עליו והוא ילך לדרך טובה (וכנ"ל להיפך).
כשאנו רוצים להתחבר לערך - עלינו לחיות אותו. לא מספיק לדבר עליו, לא מספיק לקרוא עליו - צריך פשוט לעשות אותו.
לעשות אחדות בפועל
ולעניינו: בתחילת המלחמה, נערכו מיזמים רבים של ערבות הדדית, ומוסדות חינוך רבים, קהילות שונות וגם משפחות פרטיות - נרתמו לעשייה. העזרה וההתנדבות הפגישו בין מגזרים, וכשמתרחש מפגש כזה, שהוא שילוב של פגישה עם עשייה חיובית - הוא משפיע ומחלחל.
כמובן, כל אחד צריך לחפש להוסיף טוב בסביבתו, לעזור ולסייע ככל הניתן, אך יש ערך מוסף בהתנדבות עם מגזרים שונים, עם אנשים שונים בעלי דעות שונות - תחושת ה"ביחד", המאמץ המשותף למען מטרה טובה שמסכימים עליה.
בדיוק כמו שהמקום הבולט ביותר בו נשמרה האחדות מתחילת המלחמה - הוא צה"ל. תשאלו את המילואימניקים.
לפעול ביחד לא מבטל את המחלוקות, ולעיתים הם צפות בעוצמה דווקא בסיטואציות כאלו. אך, זה עשוי להזכיר לנו, שבסופו של דבר - אנחנו עם אחד, שאוהב אחד את השני.
גם במסגרת בית הספר אפשר ליישם את העיקרון. לא מספיק רק לדבר על חשיבות הגיבוש באופן כללי, או לשוחח עם תלמיד לגבי מקומו החברתי באופן פרטי, אלא חשוב לייצר משימות שדורשות שיתוף פעולה אמיתי בין התלמידים. כשהם פועלים יחד ומצליחים יחד - הם מרגישים שייכות יחד.
החינוך יכול וצריך להיות מעשי יותר, מכוון חוויה. גם בתוך המשפחה, במקום רק להגיד לילדים "תאהבו אחד את השני", חשוב לתת להם הזדמנויות לחוות אהבה מתוך שיתוף פעולה הדדי.
600 יום אחרי שהרגשנו יחד, זה הזמן ללמד את עצמינו ואת ילדינו ותלמידנו איך לחיות יחד - כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות.