למה זה כל כך מרגש, אין לי מושג, אבל אתם חייבים להודות שזה פשוט ככה. הקטע הזה בהכנסת ספר תורה, אחרי שרובה של הצעדה כבר מאחורינו, כשהשרירים כבר כואבים מרוב פיזוז וכרכור מול ספר התורה, כשילד אחד 'על הידיים' ואחותו הקטנה 'על הכתפיים', כשהראש כבר מסוחרר מחוסר ההתאמה בין הבעל מנגן ומערכת ההגברה המקרטעת שלו ובין שירתו הקולנית של הציבור הרחב, שלא בדיוק עבר הכשרה בקונסרבטוריון, ואז, רגע לפני איבוד הכרה מוחלט, קורה משהו, שעל אף עשרות הפעמים בחייך בהם כבר השתתפת באירועים שכאלה, מצליח שוב להפתיע ולרגש אותך -
נו אתם כבר יודעים. הקטע הזה בו ספרי התורה הישנים, אלו שכבר ותיקים בבית הכנסת אליו צועדת התהלוכה, מגיעים להקביל את פניו של ספר התורה החדש.
למה זה כל כך מרגש, כבר כתבתי שאיני יודע. אבל אתם חייבים להודות שזה פשוט ככה.
אז להלן הצעתי לריקודי הדגלים בימי ירושלים הקרובים שיבואו בעז"ה: לאחר שרובה של התהלוכה כבר תהיה מאחורינו, כשהשרירים כבר כואבים מרוב פיזוז וכרכור, כשבידינו דגלים וכו', עת כבר עומדות יהיו רגלינו בשערייך - שער יפו, האשפות, שכם, הפרחים והאריות - את פניהם של הצועדים והדגלים יקבלו תושבי העיר העתיקה כשבידיהם ספרי התורה מכל רחביה של העיר.
רגע, רגע, תירגעו, תנשמו עמוק. אין לי שום כוונה להסתבך עם אף גבאי של אף בית כנסת, לא הרמב"ן, לא תפארת ישראל ולא החורבה, אין לי אף כוונה להציע כאן הצעה מעשית, כזו שתגרור אחריה פולמוס הלכתי, שייגמר (ובצדק) בהכרעה של שב ואל תעשה עדיף. רק משתף בחלום על עליית קומה ביחס לכל היום הקדוש שעבר עלינו לטובה.
אין יפים מדגלי ישראל סתם ככה ביום של חול, וודאי שאין יפים מהם על רקע חומות העיר העתיקה ורחבת הכותל המערבי ביום שחרורה של ירושלים עיר הקודש. ובכל זאת משהו חסר, משהו ביום הזה נראה קצת יותר מידי 'העתק הדבק' של יום העצמאות שקדם לו בשלושה שבועות.
ואם ב'העתק הדבק' עסקינן, אז אין כאן כל כך כוחות - כי עם כל הנס והפלא שבמלחמת הפלאות בת ששת הימים, ועם כל ההתרגשות בהגעה למקום בית חיינו, חייבים להודות שיום העצמאות לוקח את הקרב בהליכה. ראשית כל, מדינת ישראל הכריזה עליו כיום שבתון - גם ממסגרות הלימוד וגם ממקומות העבודה. שנית, נכון שהניצחונות של מלחמת ששת הימים מזהירים, אבל הם כולם לאחר שכבר יש בידינו עצמאות, זו אותה חגגנו כבר לפני שלושה שבועות.
בלי משים, ובלי שום כוונת זדון כמובן, יום ירושלים יכול להפוך להיות האח החורג והפחות מוצלח של יום העצמאות. מקנא, מחקה, פוזל ונוזל. וכמובן שמצד האמת ההפך הגמור הוא הנכון.
יום ירושלים, על אף יחסי הציבור הרעים שיש לו בתקשורת, הנעים מיחס בלתי מספק ועד התעלמות מוחלטת, איננו אח חורג, אלא יותר קרוב להיות אבא או אמא שממנה הכול התחיל. כן, כן, הוא קודם בזמן ובוודאי במהות אפילו ליום העצמאות.
שכן, אם היא לא "על ראש שמחתנו" כבר אלפיים שנה, אם אנחנו חסרים את "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", וקריאת "אם אשכחך" מליבנו נשכחה - אין לא תנועה ציונית ולא מדינה. ירושלים היא הנשמה, וכמו נשמה, גם אם היא נסתרת ומופיעה בגלוי רק בשלבים מאוחרים יותר, ברור לכל שהיא המנוע והגורם לצמיחה.
ספרי תורה מכל רחבי העיר שיקבלו את פניהם של רבבות הצועדים החמושים בדגלים, אולי יסמלו את מה שלא מספיק נאמר בקול ברור ובהיר: לתהליך המופלא של שיבת עם ישראל לארצו ישנה נשמה שדוחפת, היא זו שעוררה מיליונים לקום ולעלות ציון, היא זו שהביאה לירושה ולכיבוש, והיא זו שאחרי למעלה ממאה שנות תנועה ציונית החיה בהכחשה עצמית, חייבת להופיע ולהעלות אותה קומה.
זו לא רק סוגיה מופשטת לבתי מדרש או להוגי דעות - מה גרם את מה ולמי ההובלה, זו סוגיה הנוגעת לחיינו באופן יומיומי. הנטייה שלנו להמשיך ולהעריץ רק את ההתפתחות המעשית של התנועה הציונית והמדינה, לפעול רק במישורים הללו, פעולות שהן כולן כמובן יקרות וחשובות - מהקמת גבעות וחוות, ועד עידוד וחינוך לשירות משמעותי בצה"ל, היא חסרה, לא מתקדמת ותקועה. אחרי מאה שנות תחיה של חול, חייבת כבר לבוא לקראתה תחיה של קודש.
מהי תחיה של קודש? לא לגמרי יודע. אבל אולי כמו שתחיית החול, זו שאנו נמצאים בה כבר למעלה ממאה שנה, הפנתה את כל המבטים, מנער ועד זקן טף ונשים, לעשייה והתפתחות בתחומים של חול - בנייה, יישוב, חקלאות, צבא ועוד, עד כדי כך שאפילו אנשי רוח בעלי שאר רוח, עדיני נפש, זרקו את העט ואחזו באת; כך גם תחיית הקודש היא כזו שתפנה את כל המבטים לעשייה והתפתחות בתחומים של קודש - מהקמת עוד ועוד תלמודי תורה וישיבות קטנות וגבוהות, דרך חינוך ליותר הקפדה ודקדוק במצוות, ועד שיא השיאים: השפעת והטבעת חותם של הקודש והתורה על מערכות המדינה, מביטחון וכלכלה, דרך חקיקה דתית שאיננה רק כיבוי שריפות, ועד החלפת מערכת המשפט כולה.
ירושלים. שם עלו שבטים. שם הם קיבלו עליה. שם תקבל המדינה היקרה שלנו כולה עליה.