החודש מלאו חצי יובל שנים לנסיגה מלבנון, הנסיגה-בריחה של צה"ל שהולידה את האינתיפאדה השניה, את מלחמת לבנון השניה, ואת בניית כוחו המפלצתי של חיזבאללה שחלק ממנו הרגשנו בשנה וחצי האחרונות - עד שצה"ל הצליח להנחית עליו מכה אנושה.
את הסיפור המלא והאמיתי של אותה נסיגה, שבוצעה בי"ט באייר תש"ס, 24 במאי 2000, הביא כבר לפני 10 שנים תא"ל עמוס גלבוע ז"ל, מבכירי המודיעין הישראלי, בספרו 'דמדומי בוקר'. מרתק לקרוא את הספר, דווקא על רקע הביקורת - האמיתית והנכונה - על סדר קבלת ההחלטות בממשלה הנוכחית. מרתק לקרוא על יחסי ממשלה-צה"ל - לפני 25 שנה. חשיבותו של הספר נובעת מכך שהכותב עליו השלום, שהיה חיית מודיעין בכל ישותו, מתבסס על מאות מסמכים ופרוטוקולים שנכתבו בזמן אמת.
אחד התוקפים הראשיים של נתניהו הוא אהוד ברק, שכראש ממשלה לפני 25 שנה הוביל את הנסיגה. כשקוראים את ספרו של גלבוע, מבינים שברק הוא האחרון שרשאי למתוח ביקורת על נתניהו, בבחינת 'מי שגר בבית זכוכית שלא יזרוק אבנים'. בקצרה: ברק, שכיהן הן כראש ממשלה והן כשר ביטחון, פעל לבדו, בלי לשתף את צה"ל, כולל אגף המודיעין ופיקוד הצפון, ותוך התעלמות מוחלטת מהממשלה שבראשה עמד.
תחת הכותרת 'ההתנהלות בקבלת ההחלטה ומימושה' כותב גלבוע (עמ' 170): "גם אם ברק נזקק לסודיות, בעיקר ערב היציאה, הרי שהתמונה הכללית הנפרסת, היא של תרבות התנהלות נפסדת: מידור, חשאיות, אי-שיתוף גורמים מקצועיים בתהליך, שיחות בארבע עיניים בלי פרוטוקול, בלי רישום. דומה כי התהליך מתנהל במחשכים, כאילו בגניבה, וכולו עומד בסימן מנצח תזמורת שאין לו תזמורת. ההתנהלות הזאת יצרה כבר מההתחלה מתח בין ברק לדרג הצבאי, שפגע בו עצמו ובמעמדו, גלש לציבוריות, והרעיל את האווירה הציבורית ואת יחסיו האישיים עם האלוף גבי אשכנזי. ההתנהלות הקלוקלת הזו היא זאת שבחלקה יצרה התנגדות לעצם ההחלטה שלו לצאת ללא הסכם עם לבנון אך בהסכם עם האו"ם, והקשתה עליו מאוד לקדם אותה. במילים אחרות, איכותה של ההחלטה ההיסטורית שקיבל, ללא מירכאות, נפגמה בשל הדרך הקלוקלת שבה היא התקבלה והתנהלה".
ובעמ' 172 הוא כותב: "התובנה הבולטת ביותר היא העובדה שראש הממשלה קיבל את החלטותיו העקרוניות בלי אגף המודיעין. אמ"ן נעדר לחלוטין (וכמוהו צה"ל) מ'קבוצת התכנון' של ראש הממשלה לקראת קבלת החלטת הממשלה היחידה (5 במרס 2000) על יציאה מלבנון. אירוניה היסטורית היא שגם ההחלטות על הכניסה ללבנון ב-1982, וכל התפיסות המדיניות הכרוכות בכך, התקבלו על ידי הדרג המדיני (שרון ובגין) בלי להתחשב כלל בהערכות אמ"ן".
הנסיגה מלבנון היתה הבסיס ליחסים הקשים בין ברק לגבי אשכנזי, אז אלוף פיקוד הצפון, שהתפרצו כשברק היה שר הביטחון ואשכנזי רמטכ"ל. כך מתאר גלבוע: "הכעס גאה אצל גבי. ברק שמר כל הזמן על חשאיות, מידור. עד עכשיו לא יצא לו לשוחח בניחותא בארבע עיניים עם ברק, לשמוע ממנו מה היא האסטרטגיה שלו, מה הוא מצפה ממנו, אלוף פיקוד צפון, האחראי לפרוייקט הלאומי הזה של יציאה מלבנון. וברק היה מבחינתו קודם כול שר ביטחון, אך הוא לא הרגיש בכך. תפקיד שר הביטחון כאילו התאדה מברק, נשאר רק ראש הממשלה וחלל ריק בינו לבין האלוף...".
ובמקום אחר הוא כותב (עמ' 59): "מלכא היה ראש אמ"ן זה למעלה משנתיים, זה למעלה מחצי שנה בתקופת כהונתו של ברק כראש ממשלה ושר ביטחון. כמו רבים מאלופי צה"ל, כך גם הוא חש שלצה"ל חסר למעשה שר ביטחון. פעם אף הטיח בברק: 'אתה לא מדבר אתנו כשר ביטחון; אתה מדבר אתנו כמו ראש ממשלה; אינך מכיר את אלופי צה"ל, ולהם אין עם מי לדבר!'"
ומה לגבי הממשלה? כך מתאר גלבוע את שהתרחש בישיבת הקבינט הביטחוני ב-27 באפריל, פחות מחודש לפני הנסיגה (עמ' 124): "אחרי אמ"ן, פתח צה"ל בהצגת תכניות היציאה וההיערכות החדשה. מופז התחיל בהצגה כללית, גבי אשכנזי הציג את תכנית פיקוד צפון. 'עוד מעט אולי נצטרך לצאת', הוא חשב, 'ורק עכשיו, אחרי חודשים של תכנונים והכנות, הדרג המחליט המדיני-ביטחוני הקולקטיבי של מדינת ישראל, מואיל לשמוע אותי, האחראי הישיר על היציאה'".
(לקוח מתוך המדור 'חמוש במקלדת' שיפורסם השבת בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח')