"אני שמח שחינכתם אותי כך, שהתוויתם לי דרך שבה השאלה היא לא מה מגיע לי, אלא איך אני בכל רגע ורגע יכול לתת יותר למען העם והמדינה".
את השורות האלה כתב יוסי הרשקוביץ הי"ד ביומנו, חמישה ימים לפני שנפל בלחימה בצפון רצועת עזה במלחמת "חרבות ברזל". הן נכתבו בפנקס קטן, בין קירות הרוסים, בשקט שמותיר מקום לשיח האמיתי של אדם עם עצמו. מאז שפורסמו, הן הפכו למעין מגדלור עבור רבים, צוואה חיה.
אולם מי שהכיר את יוסי ידע שזה פשוט היה הוא. לאורך 44 שנותיו הוא חי כך: כלוחם, כמחנך, כשליח קהילתי, כאב לחמישה ילדים, כחבר הקהילה בגבעות. הוא לא ראה את הנתינה כוויתור, אלא כהתייצבות יומיומית מול השאלה: איך אני יכול לעזור, גם עכשיו?
אחרי שנפל יוסי, היה ברור שזה לא הסוף. הם לא ביקשו להקים מפעל הנצחה אלא מפעל חיים, שממשיך את הדרך האמיתית שהוביל יוסי בחייו בחינוך, בניגון, בחסד, בשירות משמעותי ובשילוב קהילתי. לא אסופה של פרויקטים חברתיים, אלא המשך ישיר לעשייה ולנתינה של יוסי בחייו, חלומות רבים שלא הספיק להגשים והם מקווים להצליח להגשים ולממש.
המילה הטובה שהפכה לדרך חיים
יוסי נולד בירושלים, גדל ברובע היהודי, למד בישיבה התיכונית בירוחם, שירת בסיירת צנחנים, ובמשך שנים עסק בחינוך. יחד עם רעייתו הדס, יצא לשליחות בארצות הברית ושימש מורה ומוביל קהילתי בבית הספר SAR בניו יורק.
לאחר ששבו לישראל, בחרו להשתקע בגבעות - יישוב קטן וייחודי בגוש עציון, שביקש להיות בית משלב לאוכלוסייה מגוונת וקהילה של אנשים עם מוגבלויות. המקום הזה מתקבלים בקלות. גבעות משלבת בתוכה אוכלוסייה מגוונת הכוללת אנשים עם מוגבלויות. בחירה שהיא אמרה בפני עצמה.
ב־2016 הצטרף לצוות החינוכי של תיכון "פלך בנים" בירושלים, ולפני כ-3 שנים מונה למנהלו. תלמידיו מספרים על הדרך הייחודית שלו - הוא היה מגיע מוקדם, פותח את בית הספר עם מפתח משלו, עובר במסדרונות בלי להכריז על נוכחותו, ופתאום מופיע ליד מישהו שצריך אותו.
באחד מהראיונות אחרי נפילתו של יוסי, סיפר אחד התלמידים על מקרה בו ישב בפינה בבית הספר, ביום האחרון ללימודים, אחרי שנכשל במבחן. "יוסי עבר לידי, עצר, הסתכל עליי ואמר: 'אתה תגיע רחוק'. הוא לא ניחם אותי. הוא פשוט האמין בי. וזה מה ששינה הכול".
המילים הטובות של יוסי לא היו רק מהפה ולחוץ, אלא ממש דרך חיים ובשורה. במהלך שנותיו כמנהל הוא הקים בבית הספר את אפליקציית "נקודה טובה", שעודדה את המורים והמחנכים לשלוח משובים חיוביים לתלמידים על בסיס יומיומי. "הוא האמין שהעין הטובה היא כלי עבודה", סיפר אחד המורים. "ושהיא יכולה ממש לשנות כיוון חיים".
אותו עיקרון המשיך איתו גם לשדה הקרב. בימים שקדמו לנפילתו, צילם סרטון קצר לתלמידיו מתוך עזה, ובו ביקש מהם את מה שכינה "הדבר הכי חשוב לי אישית". "אני רוצה לבקש בקשה... לא להגיד לשון הרע על עם ישראל, שום דבר", הוא אמר. "אל תגידו מילה רעה, לא לחזור על מה שהיה לפני, כלום. אין שמאלני, אין ימני, אין חרדי, אין כלום. יש יהודים... זה חשבון הנפש שצריך כל הזמן לשים לנו בראש." זו לא הייתה סיסמה. זו הייתה הקריאה החינוכית שלו; לראות באחר קודם כל אדם. לראות את אחדות העם כמקור לעוצמה, אפילו ברגעים שבהם איש לא היה שופט אותו אילו דיבר אחרת - הוא בחר במילים טובות.
מהנגינה בבית החולים ועד השביל בגבעות
אבל יוסי לא היה רק איש של מילים. קרוביו וידידיו מספרים על עשייה שלא נגמרת. מעבר לעשייה החינוכית והקהילתית, יוסי גם היה יוזם נתינה בדרכים לא פורמליות. מדי יום שישי, היה לוקח את הגיטרה ונוסע לנגן במחלקות בבתי חולים. לא דרך עמותה, לא מטעם פרויקט, פשוט נכנס למחלקות שאיש לא נכנס אליהן, וניגן. אחת האחיות סיפרה שבמשך חודשים לא ידעה אפילו את שמו, רק שהיה בא, מחייך, מנגן ויוצא. לאחר מותו יוזמה זו הפכה ל"סיירת יוסי", קבוצה של מוזיקאים ומתנדבים שנכנסים מדי שבוע למחלקות פנימיות ברחבי הארץ וממשיכים את מה שהוא עשה. לא רק כדי לזכור את דרכו, אלא גם כדי להמשיך אותה.
גם ביישוב גבעות, החלומות של יוסי לא נשארו תיאורטיים. עוד בזמן חייו דיבר עם הדס על הקושי של תושבים עם מוגבלות לנוע בשבילי היישוב. "הוא לא הבין איך יישוב שמבקש לשלב, לא מאפשר הליכה פשוטה לכולם", מספרת הדס. כך נולד החלום להקים טיילת נגישה.
"בסוף יוסי לא חיפש שיזכרו אותו, הוא פשוט רצה לתת"
ב-7 באוקטובר, גויס יוסי בצו 8 והיה בין הלוחמים הראשונים שנכנסו לרצועה. גם בתוך התופת, המשיך לראות את מה שמעבר. הוא הקליט לתלמידיו סרטון מהשוחות וביקש מהם להיזהר מהחזרה לשיח מפלג. "אין שמאלני, אין ימני. אין חרדי, אין כלום. יש יהודים", אמר להם. "החמאסניקים לא שאלו את מי הצבעת. תשתדלו לא לדבר לשון הרע". בלילות שבין הקרבות, כך סיפר מפקדו, נהג לזמזם לעצמו את הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". אל"מ (מיל') גולן ואך שמע את הלחן שיצר יוסי מתוך ההריסות והעביר אותו למשפחה. מאז הפך השיר הזה לניגון שממשיך להתנגן בטקסים, בבתי ספר, בבתי חולים. רגע של אור מתוך חושך.
בחשוון תשפ"ד, נפל יוסי בקרב בעזה. מאז נפילתו, משפחתו וחבריו מרגישים חובה להמשיך את מה שהתחיל. לא להקים מצבה, אלא תנועה. לא לציין, אלא לפעול. מתוך המקום הזה נולדה קרן יוסי לחינוך ועשיית טוב.
הקרן מבקשת להמשיך את דרכו. היא עוסקת בפיתוח תוכניות הכשרה לאנשי חינוך והוצאת ספר על משנתו החינוכית, בסיוע למשפחות במצבי קושי, בליווי בני נוער לקראת שירות משמעותי, פעילות "סיירת יוסי" שהולכת וגדלה וכן הקמת טיילת נגישה בגבעות שקיבלה משמעות נוספת כשחבריו לצוות נפצעו קשה בתקרית בה נהרג.
בימים אלו יוצאת משפחת הרשקוביץ, יחד עם מאות חברים, תלמידים ושותפים, בקמפיין גיוס המונים להמשך פעילות הקרן. הקמפיין, שמתקיים בימים אלה מזמין את הציבור לקחת חלק בהגשמת החלומות שלא הספיקו לצאת לפועל: להאיר, לחנך, לשלב, ולתת. לעשות טוב בדיוק כפי שיוסי נהג לעשות. "אנחנו לא מחפשים להנציח", אומרת הדס, "אנחנו מחפשים להמשיך. כל מי שתורם, משתתף ומשתף ממשיך את הדרך של יוסי. ואנחנו מאמינים שזו דרך שיש לה לאן ללכת".
"אנחנו מנסים ללמוד איך ממשיכים לחיות עם יוסי אבל בלעדיו" היא מסכמת, "כל אחד יכול לקחת ממנו משהו קטן ולתת דרכו. זו השליחות שלנו עכשיו. בסוף יוסי לא חיפש שיזכרו אותו, הוא פשוט רצה לתת. עכשיו אנחנו מבקשים להמשיך את זה. כל אחד יכול לקחת ממנו משהו קטן ולעזור לו להפוך למעשה בעולם".