"אם ימונה למשנה ליועמ"ש, לגיל לימון לא תהיה זכות להטיף לאיש על ניגוד עניינים", הקביעה החד־משמעית הזאת התנוססה לפני ארבע שנים בלבד באתר "זמן ישראל" - לא מחובבי נתניהו וממשלות ימין - בחתימתו של הכותב ד"ר יובל יועז, מגדולי מגיני מערכת המשפט בתקשורת ורק־לא־ביביסט מקצועי.
על הרקע לאמירה הזאת נרחיב מיד, אבל כמה יפה היא אותה אמירה מפיו של אדם כזה, בשבוע שבו המשנה ליועמ"ש גיל לימון הודיע לראש הממשלה כי בחירתו באלוף דוד זיני לתפקיד ראש השב"כ נגועה בניגוד עניינים, ולפיכך דינה פסלות.
דרכו של גיל לימון אל צמרת מערכת המשפט הישראלית נסללה באמצעות משפטן אחר - אביחי מנדלבליט. לאורך כל הדרך - מהפרקליטות הצבאית, דרך מזכירות הממשלה ועד למשרד היועץ המשפטי לממשלה - לימון טופח וסופח על ידי מנדלבליט. מרגע שמונה מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה, הוא משך איתו לתפקיד את עוזרו לימון, והפך אותו לעוזר בכיר ליועץ המשפטי לממשלה - תפקיד שאינו דורש מכרז או כל פרוצדורה בירוקרטית אחרת. המטרה הייתה שהוא ישהה שם עד שיתפנה תפקיד משנה ליועץ המשפטי לממשלה שיתאים לו, ואז הוא יחליק אליו באופן טבעי.
וכך אכן היה. אחרי שדינה זילבר פינתה את תפקיד המשנה ליועמ"ש לעניינים מינהליים - אחד מתפקידי המשנה העוצמתיים והמשפיעים ביותר - שינס מנדלבליט מותניים והחל לפעול כדי לשלב שם את עוזרו וידידו. צריך להדגיש: מדובר במאה אחוז הנחתה מלמעלה. לימון לא שירת אפילו יום אחד בפרקליטות המדינה או אפילו כיועץ משפטי באחד ממשרדי הממשלה. הוא דילג מהפרקליטות הצבאית למזכירות הממשלה ומשם לקצה העליון של פירמידת הפרקליטות והייעוץ המשפטי. זה דבר לא מקובל לחלוטין.
אבל זה היה עוד השלב הסביר בדרכו של לימון לפסגה. למרבה האבסורד, מנדלבליט ביקש לקדם את לימון לתפקיד המשנה לעניינים מינהליים, שחלק עיקרי בו הוא בחינה ופיקוח על ניגודי עניינים של נבחרי ציבור ופקידים. הדרך למנות אותו לתפקיד הזה, כמה מתאים, הייתה בהליך עם ניגוד עניינים בוטה למדי. מינוי משנה ליועמ"ש כבר לא יכול היה להמשיך בשיטת החבר מביא חבר שבה נקט מנדלבליט עם לימון עד אז, מפני שהחוק מחייב ועדה מיוחדת של חמישה חברים שתאשר את המינוי. רק שמנדלבליט, בלי בושה, החליט שקרבתו המיוחדת ללימון אינה פוסלת אותו מלעמוד בראש הוועדה. וכך, במופת של מינהל תקין, התמנה המפקח העליון על ניגודי עניינים של מדינת ישראל בידי פטרונו וידידו מזה 15 שנה.
אגב, פרט טריוויה מעניין: חברה אנונימית למדי באותה עת בוועדה הייתה עורכת הדין גלי בהרב־מיארה. היא הייתה אז בתקופה שלאחר פרישתה מפרקליטות מחוז תל אביב, והתפרנסה בעיקר מישיבה בוועדות בירוקרטיות שונות ומשונות. כחלוף חצי שנה היא נשלפה מתהומות השום מקום לתפקיד הבכיר ביותר במערכת, על ידי שר המשפטים דאז גדעון סער.
עם הגיבנת הזאת, כפי שהיטיב לבטא אותה ד"ר יועז, הלך לימון והטיף בסדרתיות מוסר לפקידים ונבחרי ציבור על ניגודי העניינים החמורים שלהם. אבל בהסתייגות אחת: רק אם הם משתייכים למפלגת הליכוד, או לגוש הימין באופן כללי. כשמדובר היה בממשלת השינוי של בנט ולפיד, שבתקופתה נכנס לתפקיד, לימון גילה כפיפות והכנעה לדרג הנבחר במידה שעלולה לגרום גם ליריב לוין לנוע בחוסר נוחות בכיסא.
הכישורים המיוחדים של פרץ
אחת הפרשות הראשונות שנדרש לעסוק בהן בתפקידו כמשנה לעניינים מינהליים, ושעוררה סערה בזמנו, הייתה מינויו של עמיר פרץ לתפקיד דירקטור ובהמשך ליושב ראש הדירקטוריון של התעשייה האווירית. לכל מי שאינו אידיוט גמור, הדיל שנתפר שם היה ברור. פרץ הרי נטש את מפלגת העבודה כדי להיכנס לממשלתם הפריטטית של גנץ ונתניהו, ובכך נתן גושפנקה למהלך השנוי במחלוקת של גנץ בתוך גוש השמאל. לאחר מכן, בבחירות 2021, הוא הסיר את מועמדותו שהתנדנדה על אחוז החסימה, ובכך הציל עוד כמה קולות לגוש של גנץ. גנץ גמל לו, כשר הביטחון שמחליט על המינויים בתעשיות הביטחוניות, בתפקיד הנחשק של יושב ראש התעשייה האווירית.
בוועדת גילאור, שהיא הוועדה הממונה על בדיקת מינויים לחברות ממשלתיות, עלו על הקומבינה הדי פשוטה הזאת והמליצו לא למנות את פרץ לתפקיד בשל הזיקה הפוליטית. לשון אחרת: בשל ניגוד העניינים של גנץ במינוי. בעולם הייעוץ המשפטי שאנו מכירים כיום, מדובר במכת פטיש ניצחת שסותמת את הגולל על המינוי. ובכל זאת, גנץ הוא איש של מילה ולא יפר הסכם בלתי חתום עם חבר. הוא פנה ליועצת המשפטית של משרדו, וקיבל עצה להשתמש בסעיף שמתחבא בלשון החוק מתחת לשכבות עבות של אבק: נמצאו למועמד שנפסל בוועדה כישורים מיוחדים, רשאי השר להגיש השגה שתידון בישיבת הממשלה.
על סדר היום של ישיבת הממשלה הבאה הונחה החלטה 709: השגת שר הביטחון בעניין מינויו של עמיר פרץ. בלי להתבלבל, בלי בג"ץ ובלי בצלם. אבל עם, בהחלט עם, סיוע נלהב של הייעוץ המשפטי. מי שהגיש חוות דעת תומכת בשר הביטחון, בשם היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט, היה ד"ר גיל לימון. פתאום המלצת הוועדה הפכה רק להמלצה ולא למניעה משפטית. כישוריו של עמיר פרץ, שהם בהחלט סבירים לתפקיד, הפכו לכישורים מיוחדים שמצדיקים מינוי למרות ניגוד העניינים. לימון נתן חותמת כשרות, הממשלה הצביעה, ליברמן השתלח בשומרי הסף וקרא לכל חברי הוועדה להתפטר מבושה, והמינוי יצא לדרך.
צריך להתעכב פה על הצביעות שבחוות הדעת של לימון. הוועדה לא טענה שעמיר פרץ אינו מתאים לתפקיד. היא דווקא הצדיקה את המינוי באופן פרסונלי. הטענה הייתה על ניגוד העניינים של הממנה, השר בני גנץ. לאור הנסיבות, שגם לימון הכיר בבעייתיות שבהן בחוות הדעת שלו, לא הייתה דרך לטעון שגנץ אינו נגוע בשיקולים פוליטיים אישיים. מה עשה הדוקטור? המציא שלפרץ יש כישורים כל כך חד־פעמיים בתחום, שלמרות ניגוד העניינים צריך לאשר את מינויו לטובת המדינה. הוועדה טענה מנגד, אחרי בדיקה קלה באינטרנט, שהעומדים בראשן של 40 החברות המתחרות של התעשייה האווירית ברחבי העולם הם בעלי רקע עסקי רחב כמתבקש - מה שאינו קיים כלל אצל פרץ. כך שלטעון שיש לו כישורים מיוחדים, בזמן שהם נראים מתחת לממוצע העולמי, זו הונאה. כל זה לא הפריע ללימון.
נחזור לד"ר לימון בעוד כמה רגעים, אבל יש חובה של ממש לעיין בפסק הדין של בג"ץ בפרשה של פרץ והתעשייה האווירית. טחנות בג"ץ טוחנות לאט, ולכן רק לאחר כמה חודשים ניתן פסק דין בעניין. זה לא פחות ממדהים לעסוק בשיבוצי ההרכבים לעתירות, שכידוע על פי טענת נשיאי בית המשפט לדורותיהם הם אקראיים לחלוטין ונקבעים על ידי תוכנת מחשב המתקראת "היומן".
שימו לב לנפלאות היומן: בפסק הדין בעניין רונן בר, דעת הרוב שקבעה כי נתניהו נגוע בניגוד עניינים שמונע ממנו לעסוק בפיטורי ראש השב"כ התבססה על פסיקותיהם של יצחק עמית ודפנה ברק־ארז מהאגף השמאלי של בית המשפט, כאשר השופט נעם סולברג בדעת יחיד טען שהעתירה התייתרה משום שבר כבר הודיע על פרישתו. פרט לכך, אפשר היה להבין שהוא נוטה כדרכו השמרנית שלא להתערב בסמכות שמוקנית בחוק באופן ברור לראש הממשלה.
ומי ישב בעתירה נגד מינוי פרץ? ובכן, כאן נמצא פתאום רוב מנצח לשמרנים. השופטים אלכס שטיין ונעם סולברג, בדעת הרוב, החליטו לא להתערב בהחלטת הממשלה משום שלשון החוק היבשה מתירה לה למנות בניגוד להמלצות הוועדה לבדיקת מינויים. קראו את דבריו הנחרצים של השופט שטיין, שמחזק את משילות השרים ואחריותם מול שלטון הפקידים: "העובדה שוועדת המינויים חלקה על עמדתו של שר הביטחון אינה מטה את כפות המאזניים... מי שנושא, בסופו של יום, באחריות ציבורית למינויו של מר פרץ כדירקטור בתעשייה האווירית הוא שר הביטחון ולא הוועדה. הצלחתו של מר פרץ בתפקידו כדירקטור וכיושב ראש הדירקטוריון בתעשייה האווירית היא הצלחתו של השר, ולא של הוועדה. כך הוא גם לגבי כישלונו של מר פרץ". מילות משילות כדורבנות.
השופט סולברג, שזכה באופן נדיר שדעתו תיקבע כדעת הרוב, הוסיף על שטיין את העובדה שהמלצת ועדה אינה אלא המלצה, ולפיכך אין היא מחייבת את הממשלה: "התייעצות, חשובה ככל שתהיה, אינה מחייבת, וזאת גם אם נדרשים טעמים מיוחדים לסטייה ממנה". מי שהסתייגה מפסק הדין של שני השמרנים היא השופטת דפנה ברק־ארז - חברתו של סולברג להרכב בפרשת רונן בר - שטענה כי הממשלה לא עמדה בסטנדרט הנדרש מבחינת ההליך התקין, אך היא החליטה להרים ידיים ולהצטרף לדעת הרוב בהתחשב בכך שפרץ מתאים עניינית לתפקיד ובזמן כתיבת פסק הדין כבר כיהן בו חודשים ארוכים.
כך יצאו להן שתי פסיקות הופכיות במרחק של ארבע שנים, והכול בשל חילוף קטן בהרכב בין שטיין לעמית. אני אומר לאלה שמתריעים מפני השתלטות עתידית של הבינה המלאכותית על חיינו: אם ה"יומן" הוא אכן תוכנה אלגוריתמית ממוחשבת לחלוטין, הרי שכבר בימים אלה נשלטת מדינת ישראל בשאלות הקריטיות ביותר לקיומה על ידי בינה מלאכותית.
בחזרה ללימון ולימינו אנו. ביום שני השבוע הוציא המשנה ליועמ"שית מכתב לבקשתה, ובו הוא מפרט באריכות מדוע מינויו של דוד זיני לראשות השב"כ פסול. לפי ההסבר שנתן, ראש הממשלה נגוע בניגוד עניינים משום שהשב"כ מנהל חקירה נגד גורמים בלשכתו בחשד שקיבלו כספים תמורת קידום יחצ"ני של קטאר בדעת הקהל הישראלית. הגדיל לימון וקבע שלא רק שלנתניהו אסור למנות, אלא גם לשרים אחרים אסור לעשות זאת בלא ליווי צמוד של ייעוץ משפטי. הגדיל עוד יותר וקבע: גם אם שר יבקש לעשות זאת על פי כללי האינקוויזיציה שקבענו לו, את זיני באופן ספציפי לא ניתן יהיה למנות מפני שידו המגואלת בניגוד עניינים של נתניהו כבר נגעה בו.
כמה צביעות יש באיש הזה, שצפצף על ניגוד העניינים שהוביל אותו אל משרת 60 אלף השקלים בחודש, כשהוא מדבר על ניגוד העניינים של ראש הממשלה. לעומתו, שהממנה הישיר שלו היה חבר קרוב שסידר לו את כל הקריירה מתחילת ועד סופה ובכך העניק לו במצטבר מיליונים, ניגוד העניינים של נתניהו אמורפי למדי. מתנהלת חקירה, שהחשדות בה טרם פורטו באופן משכנע לציבור כחלוף שלושה חודשים, שבה נתניהו אינו חשוד בשום צורה. האנשים שכן מאוימים בה הם יועצים שעבדו איתו. לא חברים קרובים, לא שותפים מזה עשור וחצי, אלא אנשי מקצוע שסיפקו לו שירותים.
גם אם לימון משוכנע בכל ליבו שהקשר הרופף הזה מונע מנתניהו לקבל החלטה בשיקול דעת ענייני, הוא יכול היה לספק פתרון פשוט: להעביר את האחריות לחקירה למשטרה, לתת הגנה ואוטונומיה לאחד הבכירים בשב"כ שינהל את החקירה, ועוד רעיונות מהסוג הזה. אבל לא, לימון והבוסית שלו רצו מלחמה. הם רצו לנטרל את נתניהו הלכה למעשה. זה נכון לגבי מינוי נציב שירות המדינה שטרפדו, ונכון פי כמה לגבי מינוי ראש השב"כ. למרות שבזיני באמת קיימות איכויות מיוחדות שנדרשות לשב"כ בנקודת המשבר שהגיע אליה פוסט 7 באוקטובר, לימון שכח איך שוקלים שיקולים כאלה. טובת המדינה וביטחונה כבר אינם שיקול, וראש הממשלה כבר אינו הנושא באחריות לטוב ולרע. עולם הערכים התהפך, כתופעת לוואי של מגפת הרק־לא־ביבי.
לימון צבוע. גיבנת ניגוד העניינים שהוא נושא על גבו ניכרת לעין מכל צד שבוחנים אותו. השאלה היא מה תעשה הממשלה לנוכח הצביעות הזאת וכיצד ינהג נתניהו. אני מבקש להעניק לו עצה מפיו של ד"ר יובל יועז, שראה את הנולד עם מינויו של לימון לתפקיד המשנה ליועמ"ש לעניינים מינהליים: "מי בכלל יקשיב מעתה והלאה להנחיות שייצאו ממשרד המשפטים בתחום ניגוד העניינים, כאשר ההנחיות האלה ייצאו מפיו של משפטן מוכשר והגון, שלמרבה הצער מונה בעצמו תוך ניגוד עניינים".
לתגובות: [email protected]