בשיפולי הגבעה בכפר פינס, שנת 1943, ניצב בית אחד. לא גדול, אבל נקי ומצוחצח. הבית היחיד בכל המושב שסביבו טופחה גינת ורדים יפהפייה.
היו שם גם משק של תרנגולות ועיזים, ואפילו כוורות לרדיית דבש. עצי ההדרים נתנו את פריים, כולל עצי אתרוגים מזן נדיר.
את בעל הבית, יהודי הדור פנים, היה ניתן למצוא בעבודה על הסוס או על הטרקטור כשהוא לבוש מכנסי עבודה ארוכים וכותפות.
אולם כשהיה יוצא לצרכנייה או לבית הכנסת, חזר לעטות את מעילו החסידי השחור, שרמז על מוצאו המיוחס. רק בשבתות עטה לראשו את השטריימל ולבש את קפוטת האטלס המבריקה שהזכירו שבעל המשק בכפר פינס, שטיפח בהתרגשות כל פרח שהנץ, עז ממליטה או חלת דבש בכוורת, היה מיועד בעצם להיות אדמו"ר בחצר הקודש גראדז'ינסק, שוויתר על מעמדו למען מה שאהב יותר מכול: אדמת ארץ ישראל.
"חלום חיי יתגשם", כתב הרב ישעיהו שפירא, המוכר בכינויו "האדמו"ר החלוץ", על הקמת המשק בכפר פינס, והוא כבר בשנות החמישים לחייו. אחרי שנים של עבודה בירוקרטית חשובה למען גאולת הארץ במוסדות הלאומיים השונים, חלם הרב שפירא לעשות את מה שאהב באמת: להניח את כפיו ברגבי אדמתה ולקיים בגופו את מצוות יישוב הארץ והמצוות התלויות בה. אי אפשר היה שלא לחוש את אש הקודש שליוותה כל אחת מפעולותיו בעבודת המשק הקשה, שאליה התמסר על אף מצב בריאותו הרעוע: "גם בתוך העבודה הזו, כמה נהרו פניו על עז שהמליטה ועל ניצנים שנראו בשתילים הרכים", מתארים חברי המושב, "באחת השיחות על יד סף ביתו בערב קיץ אחד, התבטא כי מי שקרוב לרחשי הטבע יכול לשיר 'הדור נאה זיו העולם'.מי שראה אותו בטיפולו בצומח ובבעל חיים ראה בכמה רחמים ותפילה הוא מלווה כל עץ וכל חי, בחינת מאזין ומקשיב לרחשי מרחבי־ה".
רגשה על חוף הים
בשבוע הבא, ה' בסיוון, ימלאו שמונים שנה לפטירת ר' ישעיהו שפירא, האדמו"ר החלוץ. דמותו התעמעמה מעט בזיכרון הציבורי עם השנים, אולם יש מי שטוען כי דווקא בימים אלו היא רלוונטית מתמיד. מיכה קליין, דוקטורנט למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן שכותב מזה כמה שנים את מחקרו על חייו ופועלו של האדמו"ר החלוץ, סבור כי שורשי פריחתה של החסידות בשנים האחרונות בציונות הדתית אחוזים עמוק במורשתה של הדמות הייחודית הזאת, שסללה את החיבור בין החסידות ליישוב הארץ לפני יותר ממאה שנים. "יש מי שמגדירים את המהפכה של הרב יהושע שפירא וישיבת רמת גן כ'ניאו־חסידות', אבל לא מבינים שהציונות הדתית הושתתה על חלוצים שהיו בעלי בתים חסידיים. אם תיקחי את רשימת מקימי הפועל המזרחי, שהרב שפירא היה אחד מהם, הרי ש־12 מתוך 18 החברים היו מבתים חסידיים: רוז'ין, גור, ראדזין ועוד. מה שקורה היום במגזר הוא התפרצות של זרמי עומק שהיו חבויים בו במשך שנים".
קליין, מחנך בישיבת שפ"ע בירושלים, תושב כוכב השחר ואב לתשעה, גדל בעצמו בבית שנמצא על התפר שבין המגזר החסידי לדתי־לאומי. באירוע שייערך בשבוע הבא לציון שמונים שנה לפטירת הרב שפירא הוא גם ישיק את הספר 'מבשר ישועה' - קובץ ממאמרי האדמו"ר החלוץ בעריכתו. "במאמרים שלו הוא קרא לשמור על המתח הרוחני, לחדש את רעיון החסידות על ידי התיישבות בארץ ישראל. בניגוד לעולים בעלייה השנייה והשלישית, שקראו להפסיק לקיים מצוות, הוא קרא לשמור מצוות ברמה גבוהה יותר. הוא גם הביא את הרעיון, שמתאים מאוד לתפיסה הדתית־לאומית כיום, שאפשר לעבוד את ה' גם על הטרקטור. בהשלכה להיום, זו האמירה שעובדים את ה' גם בסייבר, בצבא ובאקדמיה. רבים מהרעיונות שהוא אמר משמשים אבני יסוד בבני עקיבא ובקיבוץ הדתי, אלא שתנועות אלה עזבו את דרך החסידות שהוביל. הוא רצה להמשיך את דרכו של תלמיד הבעל שם טוב שהוביל את עליית החסידים בזמנו, ר' מנחם מנדל מוויטבסק".
החיבור העמוק לבניין הארץ ברוח התורה והחסידות שעיצב את דרכו ההשקפתית של הרב שפירא היה המפגש עם הראי"ה קוק. היה זה בביקורו הראשון בארץ, בשנת תרע"ד. באחת השבתות הזדמן לסעודה שלישית בבית הרב קוק ביפו, ונשבה מיד בקסמו: " השיחה הפעימתו: לשון נוהרת, נפשו בקולו, ועל הכל תוכן הדברים, הנה היא המזיגה בין קודש לחול, בין ארץ ישראל של מעלה לארץ ישראל של מטה", כך מתאר שבתי דון יחיא בספרו 'אדמו"ר החלוץ', ומספר על החיבור המיידי בין השניים: "לאחר תפילת ערבית והבדלה היסב הרב בראש השולחן, עישן מקטרת, וסח בנועם שפתיים לשומעיו... ר' ישעיהו עמד בקרן זווית והסתכל בו. משנאמר לרב שבמחיצתו עושה נכדם של המגיד מקוז'ניץ והחוזה מלובלין, הוא קם על רגליו ביראת הכבוד, חיבקהו והשיבהו לימינו, וידו לא זזה מתוך ידו כל אותו הערב".
הרב יצא לטייל עם שפירא הצעיר בחוף הים, שם דיבר איתו על אותות עקבות משיח בדורו ועל חסידות וגאולה. השיחה עיגנה את יסודות המחשבה שכבר הנצו אצל הרב שפירא הצעיר, ואילו הראי"ה התרגש מהצעיר שלפניו, שהגשים את מה שציפה לו כל חייו: התעוררות תחיית הקודש אצל אדמו"רים וחסידים, ממשיכי דרכו של הבעל שם טוב. "לפני הפרידה שם הרב את ידו על כתפו ואמר ברגשה: אשריך, שהחזרת עטרת אבותיך ליושנה. ירבו כמותך בבתי האדמו"רים וחסידיהם".
הקשר בין השניים נמשך גם בתקופת מגורי הרב שפירא בשכונת הבוכרים, דלת מול דלת ביתו של הרב קוק, וכן בשנות פעילותו במוסדות הציוניים. הרב שפירא גם הוציא את הספר 'ארץ חפץ', שהוא לקט מאמריו של הראי"ה קוק בנושא ארץ ישראל. "הרב קוק היה הרב שלי והרבי שלי", העיד על עצמו.
היום לעבודה, הלילה לגרסא
הרב ישעיהו שפירא נולד בשנת תרנ"א (1891) בגרודז'ינסק כבן זקונים לאביו, רבי אלימלך שפירא, האדמו"ר מגרודז'ינסק. האב היה נצר לשושלת אדמו"רים חשובה והוא עצמו היה מחשובי אדמו"רי פולין בזמנו, שימש גם כרב העיר וכאב בית הדין, ורבים מכל רחבי פולין שיחרו לפתחו. האב חווה אסונות רבים במשפחתו, ולאחר שגם רעייתו נפטרה נישא בשנית. אחיו היחיד של ישעיהו שפירא מאב ואם היה קלונימוס קלמן, שלימים נודע כאדמו"ר מפיאסצנה, בעל ה'אש קודש'.
בהיותו ילד פעוט נפטר עליו אביו, והאם ושני הבנים נותרו לבדם. הילדים גדלו בבית סבם, הרבי מחנצ'ין, ולאחר מכן בחסותו של קרוב משפחתם, האדמו"ר מקוז'ניץ. שם ינק ישעיהו הצעיר את אהבתו לארץ ישראל. כך למשל, נהג ר' ירחמיאל משה הופשטיין, האדמו"ר מקוז'ניץ, לקדש בשבתות על יין שהובא מארץ ישראל. בחג הסוכות הקפיד לברך על אתרוג שגדל בארץ הקודש, ובחנוכה הקפיד להדליק את החנוכייה בשמן של ארץ הקודש. הוא היה בקשר עם יהודי ארץ ישראל, ואף קנה וגאל לעצמו את המבנה ששימש ביתו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק בטבריה. לימים גם עלו רוב ילדי האדמו"ר לארץ, ובאווירה זו של חיבת הארץ גדל ישעיה הצעיר.
בגיל 16 נשא ישעיהו לאישה את חיה שרה, בת האדמו"ר מקרימילוב. הם התגוררו בזוויירצ'ה, שם נולדו ארבעת ילדיהם. בתרע"ד יצא הרב שפירא לביקור ראשון בארץ ישראל, אך נאלץ לקטוע את הביקור ולשוב לביתו בפולין עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. רב העיר זוויירצ'ה, הרב מנחם מנדל חיים לנדא, היה ממייסדי תנועת המזרחי בפולין, מה שהשפיע על הרב שפירא להצטרף לתנועה ולהפוך לחבר הוועד המרכזי שבה. מכאן החל בהדרגה בפעילותו הציבורית לעידוד העלייה וההתיישבות בארץ ישראל, בעיקר בקרב היהדות החרדית והחסידית.
לאחר מלחמת העולם הראשונה עלה לארץ בגפו, כשמשפחתו מחכה לו בפולין. כשהיה כבן שלושים התמנה למנהל לשכת העבודה של תנועת המזרחי, שריכזה פועלים דתיים לעבודה בשני פרויקטים: כביש טבחה-ראש פינה ובריכות שלמה. המטרה הייתה לאפשר לחלוצים שומרי מצוות לעבוד יחד בגדודי עבודה ייעודיים, כדי שיוכלו מחד להגשים את חלומם לבניין הארץ ומאידך לשמור על צביון חייהם הדתיים. הרב שפירא ליווה את הפרויקט באופן אישי מתוך תחושת שליחות, ולעיתים ירד בעצמו אל השטח כדי להשתתף עם החלוצים בעבודה.
בריכות שלמה שליד בית לחם היו זקוקות לשיפוץ ושיקום כדי להפוך מחדש למקור מים זורמים לתושבי הבירה. שלטון המנדט הטיל את המשימה על גדוד העבודה של 'המזרחי', וכך יצא לדרך המודל הראשון מסוגו של עבודת חלוצים השקועים בתורה ויראת שמיים. העבודה הייתה קשה והממסד גם הפנה עורף לחלוצים חובשי הכיפות, אבל הללו לא התייאשו, בעוד הרב שפירא מעודד ומרומם את רוחם כל העת.
"הימים היו לעבודה והלילה לגרסא, לשירה ולשינתא", מתאר הרב שפירא את החיים במחנה העבודה הדתי ליד בית לחם, "בשבתות היה הקהל עוסק בתורה ותפילה, בזמירות ותשבחות וריקודים נלהבים, ובערבי ראשי חדשים היה חוק ללכת בסך בשירה ובזמרה אל קבר רחל ולהתפלל שם מנחה וערבית בציבור. יהודי ירושלים שביקרו אז בקבר רחל, התפלאו לראות גדוד חלוצים מתפללים ביראת כבוד וקדושה על קברות הקדושים".
הפניית העורף של המוסדות הלאומיים ובהם גם תנועת המזרחי עצמה למצוקותיהם של הפועלים הדתיים, הביאה להקמתה של הסתדרות הפועל המזרחי, שהרב שפירא היה בה חבר הנשיאות. הוא שימש אב ופטרון לכל קבוצות הפועלים הדתיים שניסו להתיישב במקומות שונים בארץ, שרבים מהם היו חניכי ישיבות וצאצאי חסידים.
לאחר כמה שנים על קו ארץ ישראל-פולין, עלה הרב שפירא לישראל בשנת תר"פ לישיבת קבע. הוא קבע את מושבו בשכונת הבוכרים בירושלים, בצמוד לבית הרב קוק. בתחילה ביקש לעבוד כפועל בניין פשוט, במלט ובחצץ, ובכל עבודה של בניין השכונות החדשות בירושלים. אלא שלא ארכו הימים וחבריו ב'מזרחי' הוציאוהו מההסתר לעבודה הציבורית. הוא נבחר לחבר 'ועד העיר ליהודי ירושלים', שם פעל רבות מול השלטונות והגורמים הרלוונטיים לחיזוקה וביסוסה של ירושלים, כולל למשל מאבק על הורדת מחירי הדיור ופעילות נמרצת להשלטת העבודה העברית בקרב הקבלנים השונים.
בשנת תרפ"ו מונה לתפקיד במחלקת החרדים של קק"ל וקרן היסוד, שמטרתה לקרב את הקהילות החרדיות בגולה לעלייה לארץ או לתרומה לפעילות הציונית. במסגרת זו ערך במשך שנים אחדות את עיתון 'ההד' וניסה לייצר תעמולה באופנים שונים, אולם לאחר שבע שנים שבהן מטרותיו לא הושגו, פרש מהתפקיד.
באותה תקופה התאגדה לראשונה קבוצה להקמת שכונה דתית־לאומית בשם 'בית וגן' באזור ספר של ירושלים. הרב שפירא הצטרף לאגודה והקים את ביתו בשכונה המרוחקת. גם שם הוא נלחם על טהרת העבודה העברית, והיה מהבודדים שנאחזו בשכונה בתקופה הרעועה ביטחונית טרם פרעות תרפ"ט. לאחר הפרעות, שבהן פונו כל תושבי השכונה, היה מהמעודדים הראשיים את המשפחות לשוב לבתיהן, על אף רוח הנכאים ששררה אז. הוא פעל לחיזוקה והתרחבותה של השכונה, פעילות שנשאה פירות.
אבל עיקר חזונו היה יצירת המשך ישיר לעליית חסידי הבעל שם טוב, באמצעות הקמת גרעיני התיישבות של יהודים דתיים וחסידיים. הוא סייע להקמתן של כמה אגודות להתיישבות ביצירת הבסיס הראשוני להתיישבות, ושימש כקניין הקרקעות בעבורן בפועל. תקופה מסוימת שהה בפולין כדי לארגן חבורות צעירים דתיים שיעלו להתיישב בארץ. במקביל למגוריו בירושלים, החל לעבוד ברכישת קרקעות מטעם חברת 'משק' לקבוצות הדתיות הללו, להתיישבות בשטחי עמק זבולון ועמק יזרעאל, חלקן אגב מכספו שלו.
הרב שפירא היה מעורב בכמה וכמה ניסיונות הקמה של נקודות התיישבות דתיות־חסידיות, אך חלקן לא שרדו בשל קשיים שונים, והוא ביכה את כישלונותיו - למשל, מושב העובדים החסידי הראשון שהוקם בסיועו בכפר חיטים, סמוך לטבריה. התקוות היו גדולות, ובמקום ביקרה משלחת רבנים בראשות הראי"ה קוק, אולם לבסוף בשל חילוקי דעות ותנאי המחיה הקשים המקום לא שרד. כך גם נקודה נוספת בשם נחלת יוסף, שהוקמה על ידי משפחה חסידית באדמות שייח' אבריק אך לא החזיקה מעמד.
חלק מהותי יותר היה לרב שפירא בהקמת שתי נקודות התיישבות שקיימות עד ימינו, כפר חסידים וכפר אתא, שאותן הקימו גם כן צאצאי אדמו"רים ומשפחות חסידיות. בכפר אתא היו אלה אף מקורביו של הרב שפירא עצמו, חסידי קוז'ניץ וחסידי אחיו, הרבי מפיאסצנה, שהוא עודד אותם לעלות למקום. הרבי מפיאסצנה עצמו אף קנה אדמות בכפר. בכפר אתא נמצא בית הכנסת שנקרא לימים על שמו של הרב שפירא.
במשך שנים רבות ישב על כיסא נוסף שבו תרם רבות לביסוס ההתיישבות הצעירה בארץ, על אף שלא הלם את רוחו שואפת המרחבים והעשייה. הרב שפירא ניאות לתפקיד ניהול בנק 'זרובבל', שמטרתו הייתה הלוואות וליווי פיננסי לאגודות שונות, במטרה לעודד את צמיחת היישוב היהודי בשנים של טרום הקמת המדינה.
"זה אולי קצת מגוחך ומוזר, למנות בטלן כמוני בעל שטריימל למנהל בנק", כתב בחיוך לבתו אסתר: "אבל מה לעשות הכל בידי שמים. ואולי יקרה כאן כדאמרי אינשי: ברצות השם גם מטאטא יורה, העבודה מעניינת". לאמו כתב על העבודה בבנק: "תארי לעצמך, אמא, כי בנך ישעיה'לה הנהו מנהל בנק. אבל אל תדמי, אמא, כי אני נלהב ממשרת מנהל, לא. הלוואי והייתי עובד אדמה פשוט. זו עבודה נאה ומכובדת ביותר, ובעיקר - זו מטרתנו. אין משיח יכול לבוא כל עוד לא יהיה פה קיבוץ גלויות וכל עוד יהודים לא יעבדו את אדמת ארץ ישראל".
במשך כל שנות פעילותו הציבורית הוא שמר באהבה על אורח החיים החסידי. על אף שהוצע לו להמשיך את שושלת אביו באדמו"רות והוא בחר לוותר ולהשקיע בעבודת הארץ, ערך הרב שפירא את שולחנו בארץ ישראל באופן לא רשמי - בשבתות חסידות שקיים בעת מגוריו בכפר פינס, שאליהן נהרו חסידים מרחבי הארץ, במאמרים ובשיחות שכתב שבערה בהן להבת החסידות שינק מהבית ועוד. הוא אף חיבר ניגונים רבים, חלקם מתוכננים וחלקם בקעו מגרונו בספונטניות תוך כדי שירת זמירות השבת.
במשך כל השנים סבל ממחלת כליות וממחלת לב, שלא אפשרו לו לעבוד הרבה בעבודות הפיזיות שאהב. כאשר הגיעו אליו השמועות האיומות מהגולה הבוערת באירופה, שם נותרו אחיו הרבי מפיאסצנה ושאר בני משפחתו, נשבר ליבו עוד יותר. הוא נפטר בהיותו בן 54 בלבד ונטמן בהר הזיתים. שנים רבות לאחר מותו, עת נמצאו כתבי אחיו הרבי מפיאסצנה בכדי חלב בגטו ורשה, נמצא גם המכתב שמיען הרבי לאחיו האהוב בארץ ישראל, הרב ישעיהו שפירא, ובו הוא מבקש ממנו מתוך גיא הצלמוות להוציא לאור את כתביו לאחר מותו ולהפיצם בישראל. הרב ישעיהו שפירא לא זכה לראות את המכתב, אולם הצוואה נתקיימה בידי אחרים.
לתגובות: [email protected]