חולת אהבה
אין לילה יפה בכל העולם כולו כליל שבועות. נפלה בחלקי הזכות להעביר שיעורים בכמה בתי כנסת, ואני מרחף מבית כנסת אחד לחברו כמי שנתון בחלום.
המפגש עם גברים, נשים, נוער ואפילו ילדים בשעות המשוגעות של הלילה, שבהן כל העולם השפוי ישן, ורק עם ישראל שחולה חולי אהבה לא מצליח להירדם, יושב בבית הכנסת לשמוע, ללמוד וללמד. השעות הללו בתוך בית הכנסת הן בבחינת יום טוב, וההליכה מבית כנסת לבית כנסת היא בבחינת חול המועד. לראות איך אנשים עוברים ממקום למקום, משיעור לשיעור, מחבורה לחבורה, ואני לא גר בעיר שתורתה אומנותה, הפלא הזה מתרחש בעיר לגמרי רגילה. פשוט לי שאפילו אלה שמתקשים ללמוד ויושבים בחוץ עם עוגת גבינה של שבועות, במקום ללכת לישון בליל שבועות, חביבים על בוראם. הם לא סתם לא ישנים, הם לא ישנים כי בלילה הזה אי אפשר בכלל לישון מרוב דריכות. כמו כלה שאמורה להתחתן בשישי בבוקר ולא מצליחה להירדם בחמישי בלילה - ככה אנחנו. הגוף שלה עייף, מותש מכל ההכנות, תובע את שלו, אבל הנפש בסערה ופשוט לא יכולה. חולת אהבה, ככה פשוט - חולת אהבה.
ברכה בחופה
פעם הייתי מייסר את עצמי לפני שיעורי הלילה של שבועות - מה כבר אפשר לקלוט כשהגוף מותש והעיניים נחלשות. לדבר עמוק אי אפשר, מי יכול להתרכז. לפשט דברים? איך אפשר לפשט בלילה של הדברים הכי נשגבים? הייתי טורח בלי סוף לחפש את עמק השווה.
בשנים האחרונות הבנתי שאם שבועות הוא החופה בין הדוד לרעיה, אך מתבקש שדברי התורה של ליל שבועות הם כדברי תורה של הרב המקדש בשעת החופה. אולי פיו של הרב מפיק מרגליות, אולי בני הזוג מתבוננים בו, שומעים את המילים, אבל אני בטוח - הם לא מבינים דבר ברגע הזה, הם לא באמת מרוכזים - כמעט פורחת נשמתם, איך יצליחו להבין?
אבל עורך החופה לא מדבר לשווא, להפך, הוא מדבר אל נשמות שפורחות מן הגוף ומבינות הכול בלי שום מחיצות. לא הבנה של שכל, לא הבנה של גוף. הבנה של נשמה, כמו עובר שלומד מן המלאך ויודע את כל התורה כולה. הנשמה של החתן והכלה ברגע הזה מבינה מן הסתם טוב יותר מהרב את מה שיוצא מבין שפתיו. אחר כך, אחרי החתונה, כשתשוב ממעופה, היא תביא אל הנפש והגוף והחיים את כל הדברים, כפי שרק היא יודעת להסביר, והם יספגו אותם לאט לאט, חיים שלמים.
ככה בדיוק דברי התורה של ליל שבועות. הם לא נועדו לאנשים מפוכחים, הם פוגשים נשמות במעופן, שיכורות ולא מיין, מטיילות בין ארון הקודש להר סיני, ומבינות טוב יותר מדעתו של הרב את כל מה שעלה ולא עלה בידו להבין ולהסביר. ואחר כך, אחרי שבועות, אחרי החופה, ינוחו הנשמות ממעופן ויסבירו לנפש ולגוף מה שהבינו רק הן, לאט לאט. כל החיים.
במקום שבעלי תשובה לומדים
לא לכולם ישנה האפשרות לבחור, אבל מי שיכול, ולו לשעה קלה של שבועות, ללמוד בחברותא או לשמוע שיעור מבעל תשובה - כדאי לתפוס בשתי ידיים את ההזדמנות. אחזתיו ולא ארפנו. וכל כך למה? מפני שבעלי תשובה יודעים איך זה מרגיש בלי. מפני שהם לא קיבלו את התורה בחלאקה של שלוש במירון, בליקוק דבש מאותיות התורה שלפני כיתה א' או במסיבת החומש של כיתה ב'. להם הייתה קבלת תורה פרטית, מתוך הכרה ובלי כפיית הר כגיגית, וכשהם חוזרים בשבועות אל הרגע הזה של מתן תורה, הוא מציף בהם את מתן התורה שלהם. בעיניים נוצצות, בלי שמץ של אדישות, בלא גרגר של מובן מאליו, הם ניגשים שוב אל הטעם הזה שזכו לטעום אחרי שהתאכזבו מכל הטעמים כולם, הטעם הזה שאחרי שעלה על שפתיהם משח בשמן משחה טבול באור את כל שבילי החיים. הם יודעים על התורה מה שדתי מבית לא יודע. במקום שבעלי תשובה לומדים כדאי מאוד ללמוד.
מנהגים שבוודאי נהגו ישראל
איך מתכוננים לשבועות? כיוון שהתורה היא תורת חיים, מתכוננים עם הגוף בבישולים, מתכוננים עם הנשמה בספירה דרוכה ובתיקון ולימוד. ואיך הנפש תתכונן? לא ראיתי את זה באף ספר, אבל בטוח כתוב איפה שהוא כך, מילה במילה:
"מנהג ישראל קדושים להעלות בדעתם כל מי שמסר להם תורה מיום עומדם על דעתם ועד היום הזה, להכיר לו תודה בפיהם ובליבם, שגדול המביאו לעולם הבא מן המביאו לעולם הזה. ומנהג זה סגולה יפה לשתתקבל בו התורה בכל חדריו, בבתי גוואי ובבתי בראי (בחדרים הפנימיים ובחדרים החיצוניים), והווי שותה בצמא את דבריהם והווה מודה להם כמי שעייפה נפשו בצמא והשקוהו מים חיים, ואין מים אלא תורה".
וגם את זה לא ראיתי, וראוי שייכתב:
"יחזר אדם ללמוד מאביו בליל שבועות, שהוא עיקר צינור התורה שלו. ואפילו היה הוא חכם גדול ואביו הפשוט שבפשוטים. וכל העושה כן ואינו מתגאה על אבותיו, מובטח לו שיראה בנים ובני בנים עוסקים בתורה ושמחת עולם על ראשם. ואל יהא חלילה מן המוצאים אבדת אביהם רק אחרי פטירתם".
הנשים של שבועות
החג הזה נשי במיוחד, שהרי בחופה המתרחשת בלילה הזה אנחנו בתפקיד הכלה. גם מגילת הדגל של שבועות קרויה על שם אישה ומעלה על נס את שתי הנשים שהצליחו להפוך את גורלן לאחר האסון שהמיטו עליהן הגברים. בשנים האחרונות, עם ריבוי המדרשות ותסיסת לימוד התורה הנשי, גם בליל שבועות נשים רבות לומדות וזה נפלא. זו הזדמנות מעולה בעיניי להיזכר בהבחנה המיוחדת שעושה הרב קוק בין לימוד התורה הגברי לזה הנשי:
"התכונה של הגבר היא בנויה לבוא לאושרו על ידי הוספת תרבות ושכלול מדעי ואומנותי, והתכונה של האישה היא בנויה להיות הולכת ומתפתחת דווקא מתוכיותה, בלא עמל של ספרים... כל קלקולי החיים באים, ועל כל פנים רבים מהם, מזה שהאיש רוצה ללבוש בגדי אישה, לגדול מאליו כצמח השדה, במובן הרוחני והמעשי, והאישה חפצה ללמוד ולכבוש. יבואו ימים ויכיר העולם את עוותתו" (שמונה קבצים א, תקיד).
התורה הגברית על פי הרב קוק באה מן החוץ פנימה. הוא מתאר אותה כתורה של לימוד ספרים הנמצאים מחוץ לאדם וניסיון לקחת מהם פנימה אל תוכו. התורה הנשית לעומת זאת מתוארת כתורה שעושה את המסלול ההפוך, מבפנים החוצה. יש בה יותר התבוננות פנימה וגילוי מה שכבר קיים שם, ופחות צורך לכבוש דפים ומסכתות. אין מדובר כמובן בהבדל אינטלקטואלי, נשים יכולות ללמוד דף גמרא ולהבין לא פחות מאף גבר בעולם. מדובר על תנועות נפש, תנועה הממלאת את הנפש מדבר ה' הבא אליה מן החוץ, ותנועה המוצאת את דבר ה' כבר בפנים וחושפת אותו. יש לה נגזרת גם באופני הלימוד, מי שצריך לקבל מן החוץ חייב הגדרות, זמנים והספקים, הוא צריך לכבוש עוד ועוד מסכתות ויעדים. מי שמתבוננת פנימה יכולה לגדול מתוך החופש שמתואר כאן במילים "כצמח השדה". ועולם התורה השלם, כמו כל זוגיות, הוא כנראה השלמה מזה ומזה.
לתגובות: liorangelman@gmail.com