במדינה דמוקרטית ההון העיקרי שיש לפוליטיקאי הוא אמינותו. הוא לא חייב - ואם הוא רוצה להצליח גם לא יכול - להיות ישר כסרגל, אבל הציבור חייב לתת אמון בסיסי בדבריו.
אחד הדברים הקשים שאני חווה לאחרונה, פרט לדאגה הפרטית שלי לבניי החיילים, הוא העדר אמינות של ההנהגה שלנו. התחושה הזאת באה אצלי בגלים. יש בה עליות וירידות, אבל בחודשים האחרונים היא הולכת וגוברת.
אני משוכנע בצורך הקיומי שלנו לנצח את חמאס ניצחון מוחלט, אבל לא ככה. למרות שאין עסקה, האלטרנטיבה - פעולה צבאית להכרעת חמאס - לא מתבצעת, בניגוד למה שהובטח. פעם אומרים לנו שזהו, אנחנו הולכים על כיבוש מלא של כל הרצועה. פעם אחרת זה הופך ל־75% מהשטח. פעם טוענים שמהסיוע שנכנס לעזה אפילו גרגר אחד לא יגיע לחמאס, ופעם גורם ממשלתי אחר מודה שאי אפשר למנוע שאולי כמה גרגרים יתגלגלו בכל זאת לכיוון חמאס.
דוגמה נוספת לחוסר אמינות: תוכנית טראמפ לרילוקיישן של העזתים, או לפחות של חלק ניכר מהם, זוכה אומנם לתמיכה מילולית כמעט מקיר לקיר, אך בפועל אין למיטב ידיעתי פעילות ממשלתית כלשהי למימושה. אם כך, מוטב שיפסיקו לדבר עליה. כי אם זה לא ישים, מדינת ישראל גם תאכל את הדגים המסריחים (לא יהיה טרנספר) וגם תגורש מהעיר (כי היא תומכת בטרנספר). היא תיענש על טרנספר שלא מתבצע! זאת ועוד, חלק מאנשי הקואליציה מתבטאים בקיצוניות ודורשים למשל - באמת רעיון מבריק, אין מה לומר - לשרוף את כל עזה. אני לא נגד, אבל אם אין לך את היכולת לבצע, או לפחות להשפיע על כך שזה אכן יקרה, והשפעתך היחידה היא ההשפעה השלילית על דעת הקהל העולמית שעומדת להיות מתורגמת לסנקציות, אז אתה מזיק לא פחות מיאיר גולן. וכן הלאה וכן הלאה, לא חסרות דוגמאות של חברי הקואליציה שבה בחרתי, רודפי פרסום, שבמקום למלא את תפקידם כמחוקקים מעדיפים לפזר סיסמאות שערבות לאוזניים ימניות עם אפס אחיזה במציאות.
ומה עם הקאובויים מאמריקה שיחלקו את חבילות המזון בסיוע פלשתיני שאינו חמאסי? למרות שבעת כתיבת שורות אלו תוכנית זו כבר שרדה את יומה הראשון, עם אי אלו שיבושים, קשה לי לדמיין שהיא תחזיק מעמד ותהווה אלטרנטיבה לחלוקת מזון בניצוחו של חמאס - כל עוד חמאס לא הוכרע סופית. לא אופתע אם אחרי שהאמריקני הראשון יחליק על קליפת בננה וישבור רגל - קל וחומר אם ימות מוות לא טבעי או חלילה ייחטף, מה שקורה לפעמים באזורנו - הקאובויים מאמריקה יקפלו את הציוד ויחזרו הביתה. הם לא באו לכאן למות, הם באו לחלק מזון. על כל הקקופוניה הצורמת הזאת של תוכניות וחצאי תוכניות בסגנון כל הבא ליד, אשר צצות חדשות לבקרים ומוצגות לקהל המאמינים בטון של ביטחון עצמי מוחלט, מנצח ראש ממשלתנו הנצחי בנימין נתניהו.
גרועה לא פחות מחוסר האמינות היא העלבת האינטליגנציה של הציבור. מנהיג שמזלזל באינטליגנציה של עמו נידון לכישלון אלקטורלי. זה קרה לגדול המנהיגים של בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל. בשנת 1945, אחרי הניצחון האדיר על גרמניה הנאצית, התקיימו באנגליה בחירות. ואז קרה הבלתי ייאמן. צ'רצ'יל הגדול הפסיד נגד מועמד אפור למדי של מפלגת הלייבור, שהתחיל את המרוץ לראשות הממשלה כאנדרדוג וסיים אותו כמנצח ובגדול. איך זה קרה? במקום לנהל קמפיין בחירות מכובד ומאופק כמיטב המסורת האנגלית ממרום מעמדו כמנהיג דגול שהביא לארצו ניצחון מזהיר, צ'רצ'יל בחר לרדת לביבים של קמפיין אלקטורלי נמוך, ולהשתלח ללא רסן ביריבו הסוציאל־דמוקרטי. בשיא הקמפיין שלו טען צ'רצ'יל שמפלגת הלייבור, אם תנצח, תקים סוג של גסטאפו כדי למשטר את האנגלים. וכאן האנגלים אמרו לצ'רצ'יל עד כאן ושלחו אותו הביתה.
נתניהו רחוק מלהיות צ'רצ'יל, למרות שהיה רוצה. נראה שהדבר המשותף העיקרי שיש לו ולצ'רצ'יל הוא הזלזול באינטליגנציה של העם, אותו הפגין צ'רצ'יל בשנת 1945 ואותו מפגין גם נתניהו. צריך להיות ביביסט אדוק במיוחד כדי לעכל למשל את טענתו שהכספים הקטאריים שהועברו באישורו לעזה לפני 7 באוקטובר באמת באמת לא הגיעו לחמאס, אלא שימשו רק לאספקת מים, פיתות וטיטולים - מקסימום כמה זוגות כפכפים. זו אינה הדוגמה היחידה לזלזול המתמשך שלו באינטליגנציה של הציבור. לכך מתווסף סירובו להציע הצעה קונקרטית משלו לוועדת חקירה שתהיה מקובלת עליו, שתחקור איך הגענו ל־7 באוקטובר. כנראה שהוא מצפה שהציבור פשוט יאמין לגרסתו.
כל זה לא אומר שנתניהו לא קיבל גם החלטות נכונות במלחמה הנוכחית. זה גם לא אומר שהוא לא צודק במאבק נגד מערכת המשפט, שמערערת את אושיות הדמוקרטיה הישראלית. עם זאת, הגענו כבר לקצה. בשנת הבחירות נתניהו יהיה בן 77! בגיל הזה כבר לא משתנים. עד הבחירות יש עוד נצח במונחים הישראליים. עם זאת, לא הייתי ממליץ למנהיגי הציבור שלנו לקשור את גורלנו בגורל של נתניהו. לעם הנצח, ובפרט לנוער שלנו שהוכיח את עצמו בצורה כל כך מרשימה במלחמה הזאת, מגיע טוב יותר.