נראה כי אנו בתחילתו של התמרון האחרון של חרבות ברזל. זהו המהלך המלחמתי האחרון, גם אם הוא ייגמר כי נכבוש את הרצועה וגם אם הוא יסתיים משום שהאשראי הבין־לאומי הישראלי ייגמר, גם בבנק האמריקני.
הזמירות האחרונות מוושינגטון על "המצב ההומניטרי" והעובדה שממשל טראמפ לא נוקף אצבע נגד האירופאים הצרים עלינו מדינית, מראים לאן הרוח נושבת. נראה כי כל מה שנותר לחמאס לעשות על מנת לצאת מהעימות כשידו על העליונה הוא למשוך עוד קצת זמן, אותו מוצר יקר ערך שממשלת ישראל מחלקת לו ביד נדיבה וברשלנות פושעת כבר שנה וחצי.
הפנמת אלמנט הזמן, והידיעה כי התמרון הקרוב הוא הכדור הצבאי האחרון שנותר בקנה הישראלי, מחייבים אותנו לנהל את הדיון הקשה מכולם, הדיון שברחנו ממנו כל המלחמה. עלינו להחליט מה נעשה כאשר חמאס והקהילה הבין־לאומית יעמידו אותנו בפני הדילמה: ניצחון או החטופים; הפסד שיהדהד לדורות ויערער את קיומנו במרחב, או עשרות רון ארדים שייוותרו לגורלם. מה מדינת ישראל תבחר.
התסריט הרי כתוב כמעט מראש, ישראל שועטת בעזה. חמאס, דל בציוד ובאספקה, ניגף במהירות, האוכלוסייה העזתית זזה דרומה, ישראל כובשת עוד ועוד שטחים ברצועה, ואפילו חלום ההגירה הולך ומתקרב בשעה שמאות אלפי עזתים מתחננים לצאת מסופת האש הישראלית. לפתע מגיע טלפון מוויטקוף, הוא לא מצליח לעצור את שטף הדיבור מרוב התרגשות: חמאס, בשעות גסיסתו, מוכן לשחרר את כל החטופים ביחס של כמעט אחד לאחד. ראשיו מוכנים לגלות מעזה, ואנשיו הזוטרים השתלבו במנגנון החדש שיוקם לא תחת חמאס. כל שישראל צריכה לעשות הוא לעצור את המלחמה עכשיו ולצאת מהפרימטר תוך שנתיים. עסקת חלומות. לעומת זאת, אם הממשלה תסרב, חמאס מודיע כי ישראל לעולם לא תראה את החטופים, חיים או מתים.
אנחנו חייבים לעסוק בתסריט הזה עכשיו, כי על הממשלה לכלכל את צעדיה מראש ולא לאלתר בשלומיאליות ברגע שהמציאות תטפח על פניה. מעבר לכך, לא מדובר רק בממשלה, אלא בבניית החוסן הנפשי של החברה הישראלית. כרגע שני הצדדים הפוליטיים בישראל מסרבים לומר לציבור את האמת, בשל חשש ממחירה הכבד. בעוד הימין מכריז שרק תמרון צבאי יביא את החטופים והניצחון, משמאל נטען שרק עסקה תציל את השבויים, ואת חמאס נוכל להביס בהמשך. אני מבקש לומר את האמת - ישנו סיכוי נמוך שאחת מן התזות הללו נכונה. במבט מפוכח ועצוב עלינו להודות, רוב הסיכויים שלא יהיה ניתן גם לנצח וגם להשיב את כולם הביתה. נכפתה עלינו בחירה אכזרית שבה עלינו להכריע.
לא מקריבים עתיד בשביל הווה
נשאלת השאלה אם בשעה היסטורית זאת נדע נעמוד בלחץ. האם במחיר הצלת החטופים נהיה מוכנים לשוב ל־6 באוקטובר. האם מציאות שבה ישות עזתית עצמאית שתכלית קיומה הוא הג'יהאד להשמדתנו, יכולה להמשיך להתקיים על גבולנו, ואין זה משנה אם יקראו לישות הזאת ממשלת חמאס או כל שם אחר. תהלוכות הובלת השבויים בשמחת תורה לימדו אותנו בדיוק מי הם האזרחים ברצועת עזה ומה שוכן בליבם.
עלינו ללמוד מן ההיסטוריה ולהודות: בלי שחרור מאות מחבלים בעסקת ג'יבריל האינתיפאדה הראשונה לא הייתה מתרחשת, בוודאי לא במחיר הדמים שהיא גבתה. בלי עסקת שליט לא הייתה חטיפת שלושת הנערים, לא היה סינוואר וכמובן לא זוועות שבעה באוקטובר. עסקאות השבויים של ישראל ב־40 השנים האחרונות מזכירות את אותו מהמר מכור שלווה בשוק האפור מעבריינים, אחוז אמונה מטורפת שזה ההימור הגדול האחרון, "מביאים את המכה" ומפסיקים. זה תמיד נגמר בזה שהגובים תופסים את המלווה בלילה בפינה אפלה, וההמשך ידוע.
האיסור להקריב את העתיד בעבור ההווה הוא אחד השיעורים הראשונים שכל הורה מלמד את ילדיו, אך הקרבת העתיד היא המדיניות בפועל של ממשלות ישראל כבר 40 שנה בכל הנוגע לשבויים. אין היתר מוסרי להקריב את התינוקות של מחר בעבור הגברים של היום, גם אם הפרצופים שלהם עדיין לא מתנוססים על פוסטרים. העוול הנורא שנגרם לחטופים הוא באחריות הצבא והדרג המדיני של היום. לא ייתכן שמי שישלמו את המחיר הם ההרוגים והפצועים של מחר.
בשעה שהחברה הישראלית וכוחות המילואים לא מפסיקים להוכיח את גדולתה וחוזקתה הלא תיאמן של הרוח הישראלית במהלך המלחמה, ישנם חלקים בעם שמוכנים להתפרק מכל חשיבה לטווח ארוך או אחריות מינימלית לקולקטיב, בשם הצלת אחינו הנתונים בצרה ובשביה.
אנסה להמשיל את הסיטואציה למציאות אחרת, שבה תודות למרחק הזמן והמקום הרגש פחות דומיננטי והשכל יכול לנתח את המצב בצורה קרה. במלחמת העולם השנייה הבריטים, הרוסים והאמריקנים הבינו כי כתות המוות ששלטו ביפן ובגרמניה היו חייבות להיות מושמדות עד עפר. היפנים החזיקו עשרות אלפי שבויים בריטים בתנאים לא אנושיים. הרוסים הוחזקו פעמים רבות באותם מחנות ריכוז עם היהודים. סטאלין הגדיל לעשות וסירב לעסקת שבויים לשחרור בנו ממלתעות הגרמנים. אותו בן סיים את חייו בשבי. מעולם ובשום שלב לא התעוררה תנועת המונים, לא ברוסיה, לא בבריטניה ולא בארצות הברית, שקראה לכניעה מוחלטת בתמורה לשחרור השבויים. זה פשוט לא משהו שאומות בריאות בנפשן מעלות על הדעת, משום שההשלכות ברורות לכל ילד: חטוף אזרחים וחיילים, ותקבל חסינות מוחלטת מהפסד במלחמה. כניעה שכזו היא תליית שלט ענק מעל כל אזרח "בוא וחטוף אותי". אין דבר שמעודד חטיפות יותר מהשלמה ותגמול, חומרי ומדיני, עם הפרקטיקה המרושעת של חטיפת אנשים ממיטותיהם.
לא בכל מחיר
כעת עלינו להכיר במציאות הקשה. במשך שנים העם היהודי בא בטענות מוצדקות לבעלות הברית, מדוע לא הופצצו הרכבות לאושוויץ, ואיך אויביה של גרמניה לא עשו יותר על מנת להציל את היהודים בשואה. תגידו מה שתגידו על המוטיבציות של הבריטים, הסובייטים והאמריקנים להציל יהודים בשעה שהם מנהלים את המלחמה הגדולה בהיסטוריה, אך הם בשום שלב לא שקלו להשאיר את המשטרים הפשיסטים על כנם בתמורה לשבויים ולהפסקת אש.
חוששני שחלקים שלמים בחברה הישראלית מוכיחים כי לו היו הם בנעלי רוזוולט או צ'רצ'יל, הקיסרות היפנית ושלטון הרייך היו חיים וקיימים עד היום. הגרמנים היו מלקקים את פצעי התבוסה וממתינים לשעת כושר לשוב ולהסתער שוב על העולם, כפי שחמאס שב ומסתער עלינו מסבב לסבב, לא משנה כמה נזק הוא סופג בדרך. זו דרכן של כתות מוות. ישנו עקרון־על - פנאטים פשיסטים עם שאיפות השמדת עם אינם יכולים להמשיך להתקיים. אם לא למדנו זאת אחרי 7 באוקטובר, לא למדנו דבר.
אני מבקש להדגיש, איני מזלזל במפגן המדהים של הערבות ההדדית סביב נושא החטופים. זוהי נקודה יהודית בוערת בלב רבים מחלקי העם, ואני סבור שרבים מהאנשים האשמים באירוע החטיפה צריכים לא רק להיות מפוטרים לאלתר אלא גם לשבת בכלא. יחד עם זאת, החוזה הישראלי לא יכול להכתיב שחרור של כל אחד ובכל מחיר, גם כשהמשמעות היא סיכון עצם הקיום של המדינה. החוזה היהודי־ישראלי בין המדינה לבניה צריך להיות שכולנו נכונים לקחת סיכונים אדירים במבצעי חילוץ דלי סיכויים על מנת להשיב את שבויינו. אנחנו נשקיע סכומי עתק, גם אם באופן תאורטי אותו סכום היה יכול להציל חיים רבים יותר לו היה מושקע בבתי חולים או בתחבורה. נלך עד קצה העולם ובחזרה, אך לא נהיה מוכנים להקריב את התינוקות של מחר בעבור הגברים של היום. עם הנצח לא יכול להרשות לעצמו לפחד מדרך ארוכה. עלינו לדאוג שבעתיד חרב החטופים המונחת כעת על צווארנו לא תהיה שווה אפילו את השליפה מהנדן.
הכותב הוא סמנכ"ל תנועת המילואימניקים דור הניצחון