'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם'. פרשת במדבר פותחת בציווי ה' למשה בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, לערוך מפקד. האם המניין הוא למען הסדר גרידא? סדר למען סדר? אמנות לשם אמנות?
אמו"ר ע"ה נהג לספר על אנקדוטה אחת מחייו, עת למד בבית המדרש לרבנים בברלין, כשנשלח לשלוח כמה וכמה דברי דואר. בחזית בית הדואר הייתה שורה ארוכה של תיבות-דואר ומעליהן כתוביות. דואר מקומי, תוך ארצי, חו"ל, דואר-אויר, דברי-דפוס ואולי עוד. כאזרח בעל חינוך יקי, שלשל את דברי הדואר כל אחד למקומו. אחר נכנס לבית הדואר כדי לקנות בולים, והנה הוא רואה עובד הדואר, כמובן במדים, המרוקן את תכולתן של כל התיבות לתוך סל נסרים גדול אחד. לשאלת אמו"ר למה עליו לטרוח ולשלשל כל דבר למקומו, והוא הרי מערבב את הכל יחד? תשובתו הייתה ברורה וחדה: 'סדר צריך להיות סדר'!
סתם מנין למען סדר, אומרת הגמרא במסכת יומא , אמר ר' אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר: 'והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד' [הושע ב]. רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין, שנאמר 'לא ימד ולא יספר'.
אך בפרשתנו, לא ב'סדר למען סדר', לא בת"ס [תרגילי סדר רגילים], ולא בתס"ח [תרגילי סדר חמושים] נדרשו משה ואהרון לפקוד 'מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל'. על פי הרש"ר הירש, מטרה נעלה ביותר יש למיפקד זה והיא לסדר את בני ישראל לקראת יעודם. 'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', עדת - מלשון יעוד ואחדות בני ישראל למטרה משותפת. 'מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן'. תִּפְקְדוּ מלשון תפקיד.
המפקד מציג בפרשתנו את האומה הישראלית ביחסה אל חזון יעודה, ולשם כך מונים את כל חבריה. הכלל איננו רעיון גרידא. כל קיומו תלוי בכל אחד מחבריה, כל אחד מפרטיה, בנאמנותו ומסירותו ליעוד המשותף. וכדי שלא נחשוב שמטרת המפקד הוא לצרכים כלכליים או צבאיים וכדומה, נעשה במדבר, מקום הנקי מנגיעות כלכליות, מדיניות ואחרות.
'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ', לשאת את הראש וחלילה לא לזנב אחרי הנחשלים. כל איש ואשה מישראל הם בחינת ראש ויש להם יעוד נעלה, אשר לשמו בחר הבורא בעם-ישראל, נתן לו את התורה, ורומם אותו מכל עם ולשון. לשם כך נעשה המפקד במעמד מרומם, בו כל אחד מהפקודים עובר לפני מנהיגיהם של ישראל, ובפני ראש השבט אשר אליו הוא משתייך. אומר הרמב"ן, שהיה רצון ה' שיעברו ישראל לפני משה ואהרן, ויתברכו מפיהם ויהיו להם בזה זכות והכנה לקראת כיבוש ארץ ישראל, על ידי ברכת ה' מפי רועי ישראל. הכנה רוחנית, כי מלחמות ישראל הן בראש ובראשונה על ייחוד השם ופרסום מלכותו בעולם, 'למלא עולם במלכות ש-די'.
'לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם' - אותו 'ראש' הנשא, חשיבותו מותנית בהיותו ראש למשפחה. בניגוד לבלעם שכאשר הוא נוכח שאינו מצליח לקלל את ישראל, מציע הוא לבלק לחשוף את הגברים היהודיים לפיתויים של זימה, להרוס את התא המשפחתי .
הראי"ה קוק בעין אי"ה [שבת ט', סד] מתאר את ערך המשפחה ואת הכוחות שהיא מעניקה לאדם כמקור ויסוד ללאומיות ולפעולות של העמדת הכלל. המשפחה היא בסיס לבניין הכללי של האומה. ביסוס מוסד המשפחה חשוב אפוא מאין כמותו, לא רק כערך בפני עצמו אלא גם כהכנה להעמדת המוסדות הלאומיים.
המפקד לא נועד אפוא בכדי לדעת מהו מספרם של בני-ישראל, בחינת עם רב או עם קטן, אלא נועד להסדיר ולברר את היעוד של כל פרט מישראל ביעוד הכללי של העם. בגמרא במסכת יומא, שואל רבי שמואל בר נחמני, רבי יונתן: כתוב 'וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם' וכתוב: אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר!' - לכאורה יש סתירה בין הרישא של הפסוק לסיפא שלו. ומתרצת: 'לא קשה: כאן - בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, כאן - בזמן שאין עושים רצונו של מקום'.
בהקשר לשאלה זו מסביר הרב שאול ישראלי ז"ל, ראש ישיבת מרכז הרב ונשיא 'ארץ חמדה', בספרו 'עמוד הימיני' [סימן יג], ואומר שמסביב לשאלת מניינם של ישראל, נטוש מאבק גדול בין ישראל לעמים - כבשה אחת בין שבעים זאבים! דוגמת האב הראשון - 'אברהם העברי', שהוא היה מעבר מזה, והעולם כולו מעבר מזה. כן הם הבנים - 'לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים'... בכל מקרה של התנגשות בין ישראל לאומות העולם, שמים אומות העולם את הדגש על המספר.
עם קטון מול עולם גדול, מדינה קטנטונת מול ארצות עתירות נכסים, משופעות בעושר, מבורכות במשמני ארץ וטל שמים... 'מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא' [עמוס ז, ה].
לעומת זאת היהדות עמלה תמיד להעלות כמשקל שכנגד את התוכן הפנימי, את המשקל הסגולי, את המהות הרוחנית, ואת הכוח העצור בפנימיות העם הזה, אשר איננו נמדד במספר ובמניין, ואשר איננו בגדר מנין ומספר. היהדות מעמידה את דוד מול גוליית! הרועה בקלע האבן, מול הענק אשר 'גבהו שש אמות וזרת, ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחושת, וחץ חניתו כמנור אורגים ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל'. מעטים מול רבים.
אם נבוא להעמיד כמות מול כמות כי אז תהיה תמיד ידינו על התחתונה. סוד עמידתנו בזה שאנו מלמדים שלא הכמות היא הקובעת, כי קצת מן האור דוחה הרבה מן החושך, 'לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת' [זכריה ד,ו]
המרגלים טוענים בפרשת 'שלח' 'וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם', והם לא שיקרו... הם רק טעו. הם העריכו את הכל לפי ראות העין - 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.'.. 'אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם', עונים יהושע וכלב על טענתם. היהדות מלמדת להעמיד את האיכות מול הכמות - מול החרב והחנית והכידון את שם השם צבאות, מול ים הטומאה את פך השמן חתום בחותמתו של כהן גדול, מול הגיבור לוכד עיר את הגיבור האמיתי - המושל ביצרו... כן היה מאז וכן יהיה.
גם היום לא נתמודד עם הגויים בריבוי אוכלוסין, בחיל מול חיל, בשריון מול שריון, במטוס מול מטוס ובצוללת מול צוללת. המאבק שלנו נטוש על קביעת האמת, אשר נתאמתה פעמים אין ספור בתולדות ימינו, שלא המידה קובעת ולא המספר. על כן המספר הנהו האויב מספר אחת שלנו!
'וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', ודאי שגם לנו יש מספר. אין דבר אשר לא יהיה לו מספר. גם כוכבי השמים מספר להם, 'המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא'. אולם ראיית המספר בתור ערך מכריע תיתכן רק כשחס ושלום 'אין ישראל עושים רצונו של מקום'. כשאנו שוכחים את מהותנו, כשהננו מתפתים לתפיסת השקר של הגויים אשר יראו לעיניים למידה ולמספר. אולם 'כשישראל עושין רצונו של מקום', כשאנו מכירים את מהותנו, כשאנו מגלים את עצמיותנו, כשאנו מפתחים את המיוחד שבנו, כי אז אין לנו מספר, אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר'.
האיכות לא תימדד במידה ובמספר, כי ה'בכוח' הישראלי אין לו גבול ואין לו תכלית. וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר'. מדה אשר לא תימדד, מספר אשר לא יספר! אלה הדברים אשר אנו למדים מרב שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן! מה מבהיקים הם לפי זה דברי המדרש: 'כל זמן שנמנו ישראל לצורך, לא חסרו'.
לפני מספר שנים הצטרפתי לכמה מראשי המשק לביקור בבני-ברק שכלל כמובן ביקור אצל הגאון הרב אהרון ליב שטיינמן זצ"ל. אחר דקות ארוכות של דומיה, פתח ואמר: 'מדינת ישראל, זו מדינה קטנטנה, אבל רעש גדול ביותר היא עושה בעולם. בני-ברק עיר קטנה קטנה, אבל עושה רעש עצום! תעזרו לה...'. 'אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר', אין פרופורציה בין ממד התפקיד למספר הנפשות...
הרבה קולמוסין נשתברו באשר לעצם איסור פעולת מניין עם ישראל, ואף דוד המלך נענש על כך. אך קצרה יריעה זו מלהרחיב בשאלת עצם עריכת מפקד אוכלוסין בימינו והאפשרות להשתתף בו. לשאלת זו, נדרשו רבים מגדולי ישראל בדור האחרון בעקבות מפקדי האוכלוסין שנערכו במדינת ישראל מאז שנת ה'תשכ"א [1961], בה נערך מפקד האוכלוסין הראשון. אך כבר כמאתיים שנה קודם לכן, עם הגיעם של תלמידי הגאון מווילנה ארצה, בראשות רבי ישראל משקלוב, בעל 'פאת השולחן', התקיים דיון הלכתי בעקבות עריכת מפקד אוכלוסין זוטא. ר' צבי הרש לערען, המנכ"ל הנמרץ של הפאקו"מ [פקידים ואמרכלים] באמסטרדם, ערך רשימה של מקבלי ההקצבות בירושלים, והשאלה הגיעה לשולחנו של ה"חתם סופר" שנתבקש להכריע אם הדבר מותר, ומסקנתו הייתה להיתר. עיין שו"ת "חתם סופר" [קובץ תשובות תשובה ח].
גם הרב הראשי לישראל, הרב יהודה אונטרמן ז"ל, כתב הנחיות למפקד אוכלוסין, בסיון תשל"ב. וכן כתבו הנחיות הגאונים הרבנים הראשיים לישראל, הגר"א כהנא שפירא והרב מרדכי אליהו ז"ל. בכל מקרה, מניין כל ישראל ללא מטרה ודאי אסור. אך עצם מניינם של ישראל שבפרשתנו, אומר הרמב"ן, בא להודיעם חסדו עליהם, כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה והנה עתה הם כחול הים, כך וכך בני עשרים... וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה.
אומר רש"י [במדבר א, א]: מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן [שמות יב, לז], וכשנפלו בעגל מנאם לידע מנין הנותרים [שמות לח, כו]. כשבא להשרות שכינתו עליהם, מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם'.
כלומר, מלבד רצון ה' שיכירו בניו חסדו וטובו עמהם, רצונו שידעו גודל אהבתו להם, ולכן מונה אותם כל שעה, כדרך הדברים החביבים שאדם שמח בריבויים ומונה אותם שוב ושוב כדי לדעת אם נשתנה מספרם.
בדומה אומר המדרש במדבר רבה [יט, ב]: 'בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני המקום, שהרי כתב הקדוש-ברוך-הוא חשבון ישראל ארבע פעמים בדגלים, שתי פעמים בפרט ושתי פעמים בכלל, ועוד מנה כל דגל ודגל בכלל ופרט, להודיע כמה היו חביבים לפניו, שהם היו צבאותיו ורוצה למנותן כל שעה. כאדם שיש לו סגולה חביבה עליו ביותר והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים כדי שידע חשבונה וישמח בה על כל מנין ומנין. כך היה הקב"ה שמח בזכירת מנין ישראל לומר: כך צבאות יש לי בעולמי שעושים רצוני, ומתנחם בהם'.
בחיבה זו של הקב"ה לישראל, בחר רש"י לפתוח כל אחד מחומשי התורה בהקדמה יסודית וחשובה. [הרב מרדכי ברואיר במאמרו 'לשון הזהב של רש"י - חיבתם של ישראל'].
כמה יפה וכמה נאה, שערב מתן תורה, פוקד ה' את עמו מתוך חיבתו אליהם ומתוך התפקיד הרם שיעד להם, חיבה הבאה לידי ביטוי בזוהר באמירה הידועה: 'ישראל, קודשא-בריך-הוא ואורייתא חד הם'. ישראל, הקב"ה והתורה חד הם. חג שמח!
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל