הבדידות היא מגפה שקטה, אך קטלנית, מתעתעת וחומקת תחת הרדאר של המערכות הבריאותיות והחברתיות. דו"ח שפורסם על ידי שירותי בריאות הציבור של ארצות הברית הגדיר את הבדידות כ"איום חמור על בריאות הציבור". לא פחות.
רק כ-15% מהאמריקאים מדווחים על תחושת שייכות לקהילה מקומית. בקרב צעירים בני 15-24, נרשמה ירידה של 70% באינטראקציות החברתיות לעומת מה שהיה מקובל בדור הקודם. הם אמנם "מחוברים" כל הזמן , אבל בודדים מתמיד.
בדידות אינה רק עניין רגשי אלא סכנה בריאותית של ממש. מחקרים רבים מצביעים על כך שבדידות כרונית מעלה ב-29% את הסיכון לבעיות לב, ב-32% את הסיכון לשבץ מוחי, ומקצרת את תוחלת החיים באופן מקביל לעישון של 15 סיגריות ביום.
היא אף מסוכנת יותר מהשמנה או חוסר פעילות גופנית. מדוע? כי הבדידות משפיעה על מערכת החיסון, מגבירה תהליכים דלקתיים בגוף, ומחריפה מצבי דיכאון וחרדה . כל אלו יחד יוצרים מעגל של הידרדרות פיזית ונפשית.
אצל מתבגרים, תחושת בדידות מהווה קרקע פורייה להתנהגויות סיכון: שימוש בסמים, שתיית אלכוהול, דיכאון ואף אובדנות. אצל קשישים, היא מאיצה הידרדרות קוגניטיבית ודמנציה. מחקר מקיף שפורסם ב-" The Lancet" בשנת 2023, מצא קשר הדוק בין בדידות לבין סיכון מוגבר לאלצהיימר, גם כאשר מביאים בחשבון משתנים נוספים כמו רמת השכלה ומצב בריאותי.
מול האיום הזה, מדינות מסוימות כבר מתעוררות. ביפן ובבריטניה מונה שר לענייני בדידות, תפקיד רשמי שמטרתו לתכלל מדיניות שתטפל במבודדים - צעירים, קשישים, גרושים, עובדים מרחוק. בבריטניה אף נוצר מדד לאומי לבדידות, וכל רשות מקומית נדרשת לכלול אותו בתוכניות הבריאות והחינוך שלה.
גם העולם העסקי ממציא דרכים משונות כדי לשכך את הכאב - שעות "שמחות" עם קוקטיילים והופעות בידור שמנסות להשכיח מעובדים את תחושת הריקנות שמלווה את חייהם. אבל כל עוד אדם חוזר לבית ריק, כל עוד אין לו עם מי לדבר באמת,שום "Happy Hour" לא תוכל למלא את החלל.
דו"ח משרד הבריאות האמריקאי ממליץ להכניס את נושא הבדידות לשיח הקליני. על הרופאים לאבחן גם את הממד החברתי של המטופלים, לא רק את לחץ הדם או רמת הכולסטרול. בדידות, כמו כולסטרול, עלולה להרוג. במקום בו השיחות התכווצו להודעות, והחיבוק הומר באימוג'י, אנחנו צריכים להיאבק על קשרים אמיתיים.