האלוף דוד זיני היה לוחם בסיירת מטכ"ל, בעל צל"ש, פיקד על מבצעים רבים והקדיש את רוב שנותיו למען המדינה - בממלכתיות ובגבורה.
הבעיה שלהם אינה עם הרקורד הצבאי של האלוף זיני. הבעיה שלהם היא עם הכיפה הסרוגה שעל ראשו, אביו הרב ואחד-עשר ילדיו. כמו שאמר בוגי יעלון: "האלוף זיני לא ראוי להיות ראש שב"כ בגלל הבית האידיאולוגי שבו הוא גדל".
האמת היא שהבעיה שלהם היא לא עם זיני. היא עם כולנו - אנשי הכיפות הסרוגות.
בימי הרפורמה במערכת המשפט היה קמפיין שהובילו ה"קפלניסטים" - "סיפורה של שפחה". המסר היה: אם יהיה תיקון במערכת המשפט, ייכנסו שופטים סרוגים למערכת או יוגבל כוחה של מערכת המשפט כך שהכנסת, שבה יש נבחרי ציבור סרוגים, תשפיע יותר - זה יהווה סכנה אמיתית למדינה הדמוקרטית. המשמעות היא שתישלל חירותן של הנשים במדינה, והן יהפכו לשפחות.
המסר דומה: הדתיים הלאומיים מסוכנים ומפחידים. הם בגרעינים התורניים, ה"משיחיים" במכינות הקדם-צבאיות, חניכי בני עקיבא בעיירות הפיתוח והלוחמים המשתלטים על הצבא. הם הסכנה.
למה אנחנו כל כך מפחידים אותם?
בבוקר ה-21 במרץ 1938 הגיעו 400 איש לאדמת חניתה שבצפון, וביניהם אנשי פלוגות השדה בפיקודו של יצחק שדה. יוסף פיין מדגניה ודוידקה נמרי מאשדות יעקב ניהלו את מבצע העלייה על הקרקע, מזרחית לכפר הערבי אל-באסה. יצחק שדה, משה דיין מראשי מפא"י ויגאל אלון מראשי מפלגת העבודה - היו ממובילי מבצעי ההתיישבות של "חומה ומגדל", התיישבות באזור חדש, הררי, עוין וקשה להגנה.
דוד בן גוריון כתב באמצע מלחמת העולם השנייה: "שאיפת הגאולה מפלסת לה נתיב בלבב האומה… ובתוך הסערה מגיע אלינו קול שופרו של משיח". בתגובה לפרופ' רוטנשטרייך, שקרא לשים קץ לתקופת המשיחיות הפוקדת את ישראל, אמר בן גוריון: "אל ילמדונו שתקופת המשיחיות עברה, כי אם היא עברה - לא יהיה לנו קיום". ועוד כתב: "רק מטומטמי המוח וקצרי ההשגה יכולים לדמות שחלום המשיח של עשרות דורות שבעי סבל וייסורים היה רק הזיה ריקה".
כל מי שקורא את מילות משוררי ערש הציונות על ירושלים רואה כיצד אנשים ללא כיפה על ראשם, ולעיתים אף מהשמאל בישראל, חיברו בתים עם כמיהה לבית המקדש, חרוזים על קדושת העיר, כיסופים לגאולה וחיבור עמוק למסורת ישראל.
אנחנו מפחידים את מנהיגי השמאל היום - כי אנחנו כל מה שהם שכחו להיות. כי אנחנו המראה. המראה של החלום הציוני - כשהוא לא מתנצל, לא מוותר, לא מתפורר.
אנחנו ממשיכי הדרך האמיתיים של יצחק שדה, של יגאל אלון, של משה דיין - שבליל אחד סחבו ציוד על גמלים לחניתה, והקימו נקודת יישוב בלב אזור הררי ועוין. והיום - אנחנו עושים זאת בגליל, בנגב וביהודה ושומרון.
אנחנו, ה"משיחיסטים", אוחזים בדגל של בן-גוריון, שאמר שבלי חזון גאולה - "לא יהיה לנו קיום". אנחנו ממשיכים לקרוא בקול את שירי ירושלים - כשהם הפסיקו ללחוש אותם, גם בשקט. אנחנו מאמינים בדרך הזאת. מחוברים להיסטוריה, לערכים, לארץ. הם, חלקם, איבדו את האמונה. הם ויתרו על החלום - ואנחנו ממשיכים להגשים אותו.
אנחנו לא האיום. אנחנו ההגשמה של כל מה שהם פעם קיוו להיות - ורק שכחו. הפחד הזה רק מעיד כמה יש פה תקווה, וכמה יש לנו מחויבות לחזור ולחבר, להסיר את הפחד, להרבות אהבה ולחשוף את העומק המשותף.
האמת היא שזה לא רק אנחנו. יש ציבור ענק במדינה - גם כזה שלא חובש כיפה - שמחובר לאותם ערכים ומורשת. ויש כאן כנראה רק מיעוט קולני ומבולבל, חונטה עם הרבה תקשורת והשפעה - שמחפשת דרך.
הפחד שלהם רק מזכיר כמה יש תקווה. והתקווה תנצח.
הכותב הוא מנכ"ל מפלגת הציונות הדתית