אם יש מקום שבו הממשלה צריכה להגיד ליועצת המשפטית לממשלה "עד כאן" - הנקודה הזאת הגיעה סביב הליך מינוי ראש השב"כ.
באמת, יש גבול שבו צריך להגיד: עם כל הכבוד, במסורת שלנו אין ציווי להושיט את הלחי השנייה. מה שהיועצת המשפטית לממשלה ושופטי בג"ץ עושים זה להגיע למשחק שחמט ולקבוע תוך כדי המשחק חוקים חדשים. ואחרי שהחוקים החדשים גם הם לא מתאימים להם, הם משנים אותם שוב.
אין ספק ששיטת המשחק הזאת מפרנסת את עיתונאי ישראל, ובמיוחד את כתבי ופרשני תחום המשפט. אין לנו רגע דל. אבל היא עקומה לחלוטין ומזיקה למרקם היחסים העדין בין הרשויות בישראל.
זה לא שהממשלה טומנת ידה בצלחת ונמנעת מהוספת זרדים ואף קרשים למדורה, אבל זה לא אמור להיות המדד. כפי שכבר הסברתי כאן לא אחת, ליועמ"שית ולשופטי העליון יש את הפריבילגיה שאין לנבחרי ציבור. הם לא צריכים להיבחר. הם לא צריכים (או ליתר דיוק: לא אמורים) לרצות את הבייס שלהם. הם יכולים לקבל החלטות שלא יהיו פופולריות בבייס שלהם. בפועל הם לא מנצלים את הזכות הזאת, בלשון המעטה.
סאגת הליך פיטורי ראש השב"כ ומינוי ראש שב"כ חדש היא אירוע משוגע. רונן בר קיבל זימון לשימוע בישיבת הממשלה לפני פיטורים, ובחר לא להתייצב לשימוע. הנימוק שלו היה מתנשא וחצוף. במכתב ששלח לשרי הממשלה הוא כתב כי "את עמדתי המפורטת, הן ביחס לטענות המופיעות בהצעת ההחלטה והן ביחס למניעים העומדים מאחוריה אציג בפורום המתאים, בהתאם לחוק ולמה שייקבע על ידי הגורמים המשפטיים המוסמכים וכן בפני אזרחי ישראל".
בפועל, כזכור, בר לא עתר לבג"ץ. מבחינה רשמית הוא בחר כלל לא להיות מיוצג על ידי היועצת המשפטית לממשלה. הוא התנהל בצורה מופרכת לכל אורך ההליך. כתבתי על כך בעבר, ולכן לא ארחיב. אבל במקום שהעתירה תידחה על הסף לנוכח התנהלותו של בר - השופטים אפשרו לחתונה הזאת להתנהל כשכלת השמחה בחרה להחרים את האירוסין ואת הנישואין.
היועצת המשפטית לממשלה ניצבה לימין העותרים וראש השב"כ, וטענה שיש לקבל את העתירה שדרשה את ביטול פיטוריו. לאחר דיון ממושך שארך 10 שעות דחקו השופטים בממשלה וביועמ"שית להגיע להסכמות בינם לבין עצמם כדי להימנע מכתיבת פסק דין. היועמ"שית דרשה שהפשרה תכלול את ביטול החלטת הממשלה לפטר את ראש השב"כ בשל הטענה כי בהחלטה הזאת מגולמת הנחת יסוד שמשרת ראש שב"כ היא משרת אמון, ודי בנימוק הערטילאי של "אי אמון" כדי לפטר את ראש השב"כ כפי ששר רשאי לפטר את מנכ"ל משרדו. הממשלה סירבה לתנאי הזה, וההליך נמשך.
לאחר מכן הודיע לפתע ראש השב"כ כי יסיים את כהונתו באמצע יוני. בעקבות זאת קיבלה הממשלה החלטה שהיא מבטלת את שתי ההחלטות הקודמות שלה שעסקו בפיטוריו, בטענה שברגעים אלו העם צריך אחדות ולא התגוששות בין הרשויות תוך כדי מלחמה. בין אם זו הייתה הסיבה האמיתית ובין אם לא - הממשלה הניפה דגל לבן. היא קיבלה החלטה שמבטלת את הפיטורים ואת כל מה שמקופל בהם. הרי זה בדיוק מה שהיועצת המשפטית דרשה: ביטול החלטת הפיטורים והפניית הסוגיה לוועדה המייעצת למינוי בכירים (ועדת גרוניס), כדי שתחווה את דעתה לפני שהממשלה תתכנס כדי לקבל החלטה חדשה בנושא. היועמ"שית קיבלה בדיוק את מה שהיא רצתה, למרות שרונן בר הודיע על התפטרותו.
הממשלה הייתה יכולה לטעון: ברגע שרונן בר מודיע על התפטרותו, אך קובע תאריך של עוד חודש או חודשיים לכניסת ההתפטרות לתוקף - כל הטענות של העותרים קורסות. הרי לא ניתן לטעון לפגמים בשימוע שמצדיקים את ביטול הפיטורים, אם בר בעצמו לוקח אחריות ומתפטר. אי אפשר לטעון שהייתה חובה להיוועץ בוועדת גרוניס אם הפיטורים מוצדקים, כאשר המפוטר בעצמו לוקח אחריות ומתפטר.
במקום שהיועמ"שית תחגוג את הניצחון, לאור העובדה שהממשלה חזרה בה מהחלטת הפיטורים ודרישות העותרים התקבלו - היא הגישה בקשה כי בניגוד גמור למקובל בשורה ארוכה של פסקי דין, יינתן פסק דין עקרוני בסוגיה - למרות שהשאלה הפכה לתיאורטית בלבד. השופטים עמית וברק־ארז ששו כמוצאי שלל רב על בקשת היועמ"שית, וכתבו פסק דין ארוך במיוחד על השאלה שכבר לא הייתה רלוונטית: האם הממשלה פיטרה את ראש השב"כ כדין או לא.
השופט נעם סולברג, באקט שהפך להיות מסורת ישראלית, כתב עמדת מיעוט נגד האקטיביזם של עמית וברק־ארז: "מחלוקת זו, הריהי אך מקרה פרטי, דוגמה למתיחות ההולכת וגוברת במחוזותינו בשעה הקשה הזו; מתיחות אשר מאיימת - איום ממשי, קונקרטי - על מרקם החיים העדין של החברה הישראלית, כמו גם על טיבם ויציבותם של המוסדות המנהלים את ענייניה. דומני, כי במצב דברים זה מוטלת עלינו חובה של ממש לעשות כל שביכולתנו, במסגרת ד' אמותינו, להנמכת הלהבות. הכרעה בעתירות תיאורטיות, בסוגיות המצויות בליבת המחלוקת הציבורית - כאשר ממילא, מדובר בסוגיות שטופלו כדבעי על ידי המחוקק, והוראות החוק החלטיות ומובנות לכל - אינה משרתת מטרה זו; נהפוך הוא".
סולברג ציטט את דברי הרדב"ז, שכתב: "כלל גדול בידינו, אפושי מחלוקת לא מפשינן", וחתם כי "בהתחשב בכך שאין לפנינו עוד סכסוך קונקרטי שהכרעתנו בו נדרשת; בהינתן שהוראות חוק השב"כ, כמו גם כללי היסוד של המשפט המינהלי - ברורים וידועים, עומדים על מכונם, וינחו את דרכנו, ואת דרכם של הגורמים הרלבנטיים הנוגעים בדבר, גם לעתיד לבוא; ובמיוחד, בשום שכל ובשים לב לצורך הדוחק לעשות להרגעת הרוחות - מוטב להסתפק בכך. אם נוסיף עוד, לכאן או לכאן - יצא שכרנו בהפסדנו; וכשם שקיבלנו שכר על הדרישה, כך נקבל שכר על הפרישה".
דוחפת את המדינה אל התהום
אלא שבכך לא תמה השערורייה. למעשה, שופטי בג"ץ דנו בשאלה שכלל לא נדונה בפניהם, וכל שכן שלא הוצא בעניינה צו על תנאי מלכתחילה. כלומר, השופטים הכריעו נגד ראש הממשלה בלי לאפשר לו לטעון בנושא.
זה אירוע משוגע. כל הדיון בבג"ץ עסק בשאלה האם הפיטורים בוצעו כחוק, אך השופטים החליטו על דעת עצמם לעסוק בשאלה אחרת - האם ראש הממשלה רשאי למנות ראש שב"כ לנוכח ניגוד העניינים הנטען כלפיו.
הקביעה שנתניהו מצוי בניגוד עניינים שאינו מאפשר לו להיות מעורב בשום אופן במינוי ראש השב"כ לאחר שרונן בר התפטר היא שערורייה דיונית וגם הזויה לחלוטין לגופם של דברים. אני מניח שתסכימו איתי שיש הבדל ברור מאוד בין הטענה שנתניהו מצוי בניגוד עניינים ולכן אינו יכול ליזום הליך פיטורים של ראש השב"כ (הליך שלא התרחש מעולם), ובין הטענה שנתניהו לא אינו יכול למנות ראש שב"כ לאחר שקודמו התפטר ויש צורך למנות ראש שב"כ חדש.
היועמ"שית קראה את פסק הדין, ושיגרה באמצעות המשנה שלה, גיל לימון, מכתב האוסר על נתניהו למנות את האלוף דוד זיני לראש השב"כ: "מסקנתי על בסיס פסק דינו האמור של בית המשפט העליון ובהתייחס לנסיבות העובדתיות העדכניות, היא כי ראש הממשלה היה נגוע בניגוד עניינים חמור בהתייחס למינויו של ראש השב"כ החדש ופעל בניגוד להכרעתו של בית המשפט העליון ותוך הפרה מודעת של הנחיות משפטיות מחייבות".
לדברי היועמ"שית, "במבט צופה פני עתיד, על ראש הממשלה להימנע מלעסוק בכל דרך שהיא, בין במישרין ובין בעקיפין במינויו של ראש השב"כ הבא או של ממלא מקומו". לטענת בהרב־מיארה ולימון, הפתרון הוא להעביר את ההחלטה לשר אחר שיראיין מועמדים חדשים, ויבחר את המועמד הרצוי והראוי בעיניו, ושהממשלה תצביע על כך.
זו עמדה מטורפת ומופרכת לחלוטין. אין מחלוקת שראש השב"כ כפוף במישרין לראש הממשלה. סעיף 4 לחוק השב"כ קובע כך: "השירות נתון למרות הממשלה; הממשלה תאשר יעדים לשירות בכפוף להוראות חוק זה. ראש הממשלה ממונה על השירות מטעם הממשלה". החוק קובע כי "ראש שירות הביטחון הכללי ימונה בידי הממשלה לפי הצעת ראש הממשלה". בהרב־מיארה קובעת שלנוכח ניגוד העניינים המפוקפק שבו מצוי נתניהו עקב חקירת קטארגייט - שבה נתניהו עצמו כלל אינו חשוד, גם לדבריה - הוא נדרש להעביר את ההחלטה לשר אחר. כלומר, שר אחר יקבע בשביל נתניהו מי יהיה ראש השב"כ שיהיה כפוף לו ויעבוד איתו באופן הדוק.
תחשבו כמה זה מטורף: ראש הממשלה, שהמחוקק בפירוש קבע שהוא ימנה את ראש השב"כ ושהוא בעצמו הגורם הממונה על השב"כ, יקבל ראש שב"כ שהוא כלל לא בחר, ואפילו נאסר עליו להמליץ עליו או להביע התנגדות למינויו. נתניהו יוכל להיות הממונה הישיר שלו ולשבת איתו מדי יום בפגישות סודיות בארבע עיניים, אבל אינו יכול לבחור אותו ואפילו להמליץ עליו. זו לא עמדה משפטית, זה קרקס מטופש.
אם נתניהו אינו יכול להשתתף (אפילו בעקיפין!) בהליך מינוי ראש השב"כ, כל שכן שהוא אינו יכול להיות הגורם הממונה על השב"כ. מדובר בצעד אחד לפני הקביעה שנתניהו אינו יכול לכהן כראש ממשלה בשל "נבצרות". מבחינה לוגית, אין שום היגיון פנימי בעמדה של היועמ"שית, אבל היא פועלת בשיטת נקניק הסלאמי. לאט לאט היא דוחפת לכיוון הנבצרות, והיא בוחרת לדחוף לשם בסיטואציה הכי מופרכת שיש, כאשר נתניהו כלל אינו חשוד בפרשות הנחקרות על ידי השב"כ.
היו ליועמ"שית טריליון פתרונות יותר רכים ורציונליים לניגוד העניינים החלש יחסית שבו מצוי נתניהו. אבל היא, בשיתוף פעולה של עמית וברק־ארז, הלכה לקצה באופן גרוטסקי. נתניהו הציע שראש השב"כ הבא, כדי למנוע מראית עין של ניגוד עניינים, לא יעסוק בחקירת קטארגייט. זה לא ריצה את היועמ"שית שמחפשת את הפיצוץ. בעיני רוחה היא מצילה את המדינה שנמצאת על סף תהום, אבל בפועל היא דוחפת אותה אל התהום.
אגב, צריך להזכיר שחקירת קטארגייט מנוהלת לא רק על ידי השב"כ אלא בראש ובראשונה על ידי המשטרה, וגם מלווה באופן הדוק מאוד על ידי הפרקליטות. התיק הזה מתנהל כבר חודשים. המחשבה שראש השב"כ יכול להיכנס לתוך חקירה מתנהלת ולהטות את הספינה בלי שישימו לב היא מופרכת.
צירוף של כל הסיבות הללו הופך את העמדה של היועמ"שית לעמדה שדגל שחור מתנוסס מעליה. אם יש מקום שבו צריך להגיד ליועמ"שית שיש גבול לכל תעלול - זה המקום. הממשלה צריכה להמשיך עם הליך המינוי של זיני, ולהעביר את שמו לוועדה המייעצת למינוי בכירים כפי שדורש הדין. ואם היועמ"שית כל כך מודאגת מסוגיית ניגוד העניינים, אולי כדאי שהיא תאיץ את החקירות. אגב, לפני יותר משלושה חודשים העריכה הפרקליטות שחקירת יונתן אוריך בפרשת הדלפת המסמכים ל'בילד' תארך כחודש או קצת יותר מכך. הדרך לא אצה, כך מסתבר.
לתגובות: [email protected]