1.
חמאס משדר לחץ. מצבו הולך ונעשה קשה, בעיקר בגלל שני מהלכים מקבילים של ישראל.
האחד הוא הלחץ הצבאי הגובר שצה"ל מפעיל עליו בכוח של חמש אוגדות, והשני - תחילת הפעלתם של מרכזי חלוקת המזון שלא על ידי חמאס, שעשויה להביא לניתוק תלות האוכלוסייה בו ולצמצום ואף ביטול של שליטתו בה.
בתחילת השבוע פרסם חמאס ספין כאילו הוא מסכים למתווה וויטקוף. די מהר התברר שלא מדובר במתווה וויטקוף המקורי, אלא במתווה שחמאס ניסח בעצמו בלי תיאום עם האמריקנים. לפי אותו מתווה בדוי, חמאס מקבל את מבוקשו - ערבויות לסיום המלחמה בתמורה לשחרור החטופים. אבל לא מתווה הפייק של חמאס הוא הנקודה כאן, אלא המצוקה שממנה נבע הצורך שלו להמציא אותו. ארגון המרצחים העזתי מבקש להגביר את הלחץ על ישראל לחתום איתו על עסקה שמשאירה אותו על רגליו, באמצעות יצירת מצג שווא כאילו הוא התגמש וממשלת ישראל היא זו שמונעת הסכם.
2.
האמת היא שנכון לזמן כתיבת דברים אלה, עמדות שני הצדדים לא השתנו. חמאס אינו מוכן בשלב זה לשחרור חטופים, אפילו חלקי, אלא אם זה יקרה במסגרת הסכם שיבטיח את סיום המלחמה כשהוא עומד על רגליו, נשאר ברצועה ולא מפורק מנשקו.
הוא יהיה מוכן אולי למסור את השלטון האזרחי באופן זמני לממשלת בובות טכנוקרטית כזו או אחרת. זאת בתנאי שהוא יישאר הכוח החמוש בעזה, כך שכל ממשלה שם תהיה כפופה לתכתיביו - בדומה לאופן שבו שלט חיזבאללה בלבנון במשך שנים רבות, עד שישראל מחצה אותו ופירקה את עוצמתו הצבאית. בעוד שנתיים־שלוש, כשהאיום של ישראל על חמאס יוסר, הוא תמיד יוכל לשלוף את נשקו, להעיף את ממשלת הבובות ולמנות במקומה את מי שירצה.
ישראל מצידה מוכנה, כמו בעסקה הקודמת, לתת לחמאס הפסקת אש ארוכה ושחרור מאות מחבלים רוצחים מתועבים ומסוכנים. פחות ברור אם ישראל תסכים גם הפעם, כמו בעסקה הקודמת, לסגת משטחים נרחבים שכבשה. מצד אחד הבטיחו לנו שהפעם, בניגוד להתנהלות תחת הרמטכ"ל הקודם, צה"ל מתכוון להחזיק בשטחים שכבש ולא לצאת מהם. מצד שני, לא ברור אם ההבטחה הזאת תופסת גם כאשר על כף המאזניים עומדת אפשרות של שחרור חטופים. דבר אחד ברור: ממשלת ישראל לא מוכנה לחתום על הסכמה לסיום המלחמה, גם לא בתמורה לשחרור כל החטופים.
3.
כדי לאלץ את חמאס ללכת לקראתה, ישראל מפעילה לחץ צבאי בכוח חסר תקדים בגודלו. העיר רפיח כבר כבושה, חרבה וריקה מאדם. בשלב הנוכחי של מבצע מרכבות גדעון, ישראל מאיימת להמיט חורבן דומה גם על חאן יונס, העיר השנייה בגודלה ברצועה.
לפי פרסומים שונים, בצה"ל מדברים על 40 אחוזים משטח הרצועה שכבר כבוש על ידינו, כשהיעד הוא להגיע לשליטה על 75 אחוזים מהשטח בתוך כחודשיים. מדובר אומנם בהתקדמות איטית וזהירה, בקצב ה־9-D, מתוך מטרה להבטיח ניקוי שיטתי של השטח ולמעט באבדות מקרב חיילינו. אבל עדיין זו מגרסה עוצמתית מאיימת ויעילה, שלחמאס יש את כל הסיבות לפחד מפניה.
יש לזכור ולציין שמצבו הכללי של חמאס גרוע. ההנהגה הבכירה שלו, הצבאית והאזרחית, חוסלה כמעט כולה. הוא איבד עשרות אלפי לוחמים, מקורותיו הפיננסיים מידלדלים, הוא מתקשה לשלם משכורות, ולפחות בחלק מהמקומות לוחמיו סובלים ממחסור באמצעי לחימה ואפילו במזון.
הטור הזה נכתב ביום השני להפעלת מרכזי חלוקת המזון, שלב מוקדם מכדי להעריך את מידת הצלחתה ואת השלכותיה. אבל ההתחלה נראית טובה בסך הכול, ואין ספק שגם המהלך הזה של ממשלת ישראל מכניס את חמאס ללחץ. לא במקרה הוא מתאמץ, בשידולים ובאיומים, להניא את האוכלוסייה מלהגיע ולקחת את חבילות המזון - מאמץ שלפחות בינתיים נראה שנכשל.
נראה כי חמאס מבין כעת שהזמן פועל לרעתו. שאם שני המהלכים המקבילים הללו לא ייעצרו, זה רק עניין של זמן עד שהוא יאבד את שלטונו. לא מן הנמנע שהוא ייאלץ להסכים לעוד עסקת חילופין חלקית, שבמסגרתה ישוחררו כעשרה חטופים חיים וחלק מן החללים. אם יסכים לכך, זה יהיה מתוך תקווה שחודשיים נוספים של הפסקת אש יאפשרו לו להפוך את הקערה על פיה ולעצור את תנועת המלקחיים הישראלית - המכבש הצבאי והסיוע האזרחי עוקף־חמאס.
סכנה כזאת אכן קיימת. אם נתניהו ינסה להמשיך באסטרטגיה הזוחלת שנקט עד כה, ולחלץ עוד עסקת חטופים חלקית בתמורה להפסקת אש של כחודשיים, המחיר הפעם עלול להיות אובדן הניצחון וסיום המלחמה. כי גם אם ישראל תסרב לחתום על כך במסגרת העסקה, הלחצים הפנימיים והחיצוניים עלולים להביא לכך שאם מרכבות גדעון יעצרו את התקדמותן, הן לא יוכלו לנוע שוב אל שדה הקרב כעבור חודשיים. בניגוד למצב שהיה בתחילת המלחמה, אין לנו זמן מיותר. בכמה היבטים ותחומים, שעוני החול שלנו הולכים ומתרוקנים.
4.
במישור הפוליטי, קואליציית הניצחון של נתניהו בסכנת פירוק בגלל חוסר יכולת להגיע להסכמה בעניין גיוס החרדים. אם הקואליציה תתפרק - ספק רב אם ניתן יהיה להמשיך במאמץ המלחמתי.
במישור הציבורי, נמשך הלחץ הכבד לסיום המלחמה, גם מהאופוזיציה הפוליטית, גם מהשמאל הקיצוני הרל"ביסטי שמסריו שהולכים ומקצינים מאשימים את ישראל בפשעי מלחמה, וגם ממטה החטופים שאינו חדל מלדרוש את סיום המלחמה בתמורה להחזרתם.
במישור המדיני, המצור הדיפלומטי על ישראל הולך ומתהדק, ונשקפת סכנה של הפעלת סנקציות כלכליות וצעדים מדיניים אנטי־ישראליים כואבים ככל שהמלחמה תתמשך.
במישור המאמץ הצבאי, לאחר 600 ימי מלחמה מסתמנת עייפות וגובר התסכול בקרב חלק מחיילי המילואים. הם עדיין מתייצבים בהמוניהם, אבל אם שוב נעצור ל־60 יום, קשה לחזות כמה מתוכם יתייצבו לסיבוב נוסף.
וגם במישור יחסי ישראל-ארצות הברית, יש חשש שסבלנותו של ממשל טראמפ, אשר מבקש לגבש הסכמות ובריתות באזור, הולכת ופוקעת. עם כניסתו לבית הלבן קיבלנו מטראמפ אשראי נדיב כדי לפתוח על עזה את שערי הגיהינום ואף להביא להגירת תושביה, אבל לא מיהרנו לנצל אותו, וכעת חלון ההזדמנויות הזה עלול להיסגר.
5.
מכל זה עולה החשש שלחתום על עסקה שמקפיאה את המצב ל־60 יום זה לא שונה בהרבה מלחתום על עסקה לסיום המלחמה. יש סכנה גדולה שלאחר חודשיים של הפסקת אש לא ניתן יהיה לחדש את הלחימה. ולכן המסקנה היא שיש לנטוש את אסטרטגיית החתירה לעסקה חלקית נוספת, ולעבור לאסטרטגיה של הכרעה גמורה ומהירה, אסטרטגיה של ניצחון מוחלט. אנחנו לא רחוקים משם, אבל אסור לעצור. כל השתהות בדרך אל המטרה מעמידה בספק גדול את האפשרות להגיע אליה.
אין להכחיש שאסטרטגיית החתירה לניצחון עלולה לסכן את חייהם של כ־20 חטופים חיים שעוד נותרו בידי חמאס. אבל אם חלילה נסיים את המערכה בלי להכריע את חמאס, מחיר הדמים שנשלם בעתיד יהיה גבוה פי כמה.
יש לחתור להצלת חיי החטופים הנותרים בשתי דרכים מקבילות. ראשית, במבצעים צבאיים, שאומנם תמיד היו כרוכים בסכנה מסוימת למחלצים ולמחולצים, אבל זו הייתה הדרך הנכונה שנקטה ישראל כדי להילחם בטרור ולא להיכנע לו, מאז מבצע אנטבה ועד מבצע ארנון. ושנית, באמצעות הפלת שלטון חמאס, שתביא באופן טבעי גם לשחרור החטופים, לאחר שתישבר רוח הלחימה של מי שמחזיקים בהם, והם יעדיפו למסור אותם לידינו במסגרת משא ומתן שיבטיח כמה אינטרסים אישיים חיוניים שלהם ושל בני משפחותיהם.
לא מפסיקים עד הניצחון - זה המסר התקיף שצריך לעבור כעת, מן הלוחמים והפיקוד הזוטר אל הפיקוד הבכיר, ומתומכי קואליציית הניצחון אל נבחריהם במערכת הפוליטית.
לתגובות: [email protected]