ספר במדבר נפתח בציווי מפתיע: "שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" (במדבר א', ב). מדוע יש צורך במפקד נוסף, לאחר שכבר נמנו בני ישראל ביציאת מצרים?
משיב רש"י: "מפני חיבתם לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים - מנאן, כשנפלו בעגל - מנאן, כשרצה להשרות שכינתו עליהם - מנאן" (במדבר א', א). כלומר, הספירה היא ביטוי לאהבה - כמו אדם הסופר שוב ושוב את רכושו היקר.
בין חיבה ואהבה לבין צורך
כך גם ניתן למצוא בדברי המזרחי על פירוש רש"י (במדבר א', א):
"מתוך חיבתן מונה אותן כל שעה - אף על פי שכל המניינים לא היו אלא לצורך, שהרי כשיצאו ממצרים מנאן כדי להודיע ברכתן שבשבעים נפש ירדו ובשש מאות אלף יצאו, וכשנפלו בעגל מנאן לידע הנותרים משל לרועה וכו', וכשבא להשרות שכינתו מנאן כדי לידע כמה היו בעת ששרתה השכינה בתוכם, מכל מקום לא היה צריך לזה אלא מרוב חיבתם, וכל שכן המנין האחרון שהוא המנין השני בשנה אחת כמו שפירש רש"י בפרשת כי תשא."
כלומר, מאחורי כל מפקד - גם כאשר יש לו מטרה מעשית - עומדת כוונה רגשית של חיבה. גם כשהמניין נועד לדעת מספר, הכוונה העליונה הייתה: לא מספר לשם מספר, אלא משהו מעבר.
המפקד השני מביא לאותו מספר בדיוק - אז למה צריך אותו?
למעשה התקיימו שני מפקדים: הראשון מיד לאחר יום הכיפורים, והשני באחד באייר. הראשון נעשה עם תחילת נדבת המשכן לאחר חטא העגל והמגפה שבאה בעקבותיו - כביטוי לחיבה אלוקית. השני היה באייר, לאחר הקמת המשכן, לצורך ארגון המחנות וההיערכות לשכינה. המספר יצא זהה - שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים. עובדה זו מבליטה עוד יותר את הרעיון: המפקד אינו רק פונקציונלי אלא נובע מאהבת בורא עולם לברואיו.
מפקד על פי שמות - כוחו של היחיד
האהבה הזו ניכרת כבר בציווי על המנין. לשם מה נזקקה התורה להאריך ולכתוב: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן" - במקום לצוות בלשון פשוטה יותר?
האריכות נועדה להדגיש שמטרת המפקד איננה טכנית. הוא נועד להנכיח לכל יחיד ויחיד מישראל את ערכו, שמו, זהותו.
וכך כותב הרמב"ן: "אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד. לא תהיה אומר לראש המשפחה 'כמה במשפחתך', 'כמה בנים יש לך', אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם."
דברים אלו ממחישים שמדובר לא רק במפקד - אלא בטקס של הכרה. כל אדם נקרא בשמו, עומד בפני משה ואהרן, זוכה למבט אישי ולברכה. המניין הזה מדגיש שלכל שם יש ערך, ולכל אדם יש מקום.
מפקד של אהבה או חלילה עין הרע?
אולם ישנו צד שני למטבע. אנו מוצאים אזהרה חמורה על ספירה לא נכונה. בימי דוד המלך, כשהוא מפקד את העם על דעת עצמו, פורצת מגפה: "וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם... וַיִּתֵּן יְהוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל" (שמואל ב', כ"ד, י- ט"ו). מה ההבדל?
הגמרא ביומא כב מבארת: "אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר )הושע ב) " והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד." כאשר אדם מונה את ישראל ביוזמתו וללא ציווי אלוקי, יש בכך חשש עמוק שמא הוא רואה את העם ככלי במספרים, כאובייקט נשלט ולא כאישיות חיה. זו עלולה להיות פגיעה בכבודו של כל יחיד ובעצם בזהותו.
ובמילים החריפות של רש"י (שמות ל', י"ב): "כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם - אל תמנם לגולגולות, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מניינם. ולא יהיה בהם נגף, המניין שולט בו עין הרע, והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד".
כלומר, בעצם המניין יש סיכון. הוא מושך את עין הרע. כאשר כל אדם מישראל עומד לבדו בספירה ישירה - מתבלטת הפגיעות שלו. לכן נדרש כופר בדמות מחצית השקל.
אין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין - מדוע?
ניתן להסביר את הבעייתיות שבמניין בדרך נוספת, וכך כותב רבנו בחיי:
"אין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין... שהנסים הנסתרים הם בכל יום ויום ושהוא בדבר שאינו מנוי ומדוד, כי אם הייתה הברכה חלה במנוי לא היה נס נסתר אלא מפורסם ואין כל אדם זוכה לנס מפורסם... ומטעם זה צוותה התורה שלא ימנו ישראל לגולגלות אלא בשקלים כדי שתהיה הברכה חלה עליהם בריבוי זרעם בנס נסתר, ושלא ישלוט בהם עין הרע השולטת בעצם הדבר המנוי..."
הספירה והמדידה הם פעולות החושפות את המציאות לראייה אנושית. הברכה האלוקית מצויה דווקא באותו מקום שאינו נתפס ומוגבל. כי אם המציאות נחשפת ומפורסמת הקב"ה צריך לעשות נס גלוי כדי להרבות בה שפע. לעומת זאת, כאשר האדם אינו מונה, "קל" יותר להקב"ה להרבות לו שפע כי אין הוא צריך כביכול לשנות את הטבע. הנסים הנסתרים - אלו שמלווים את חיי היום-יום - חלים כאשר האדם אינו מונה, אינו דורש שליטה ומדידה, אלא פותח פתח לאמונה. לכן גם נקבע שהספירה תיעשה באמצעות השקלים - כדי להסוות את המספר ולהשאיר מקום לברכה סמויה.
רעיון זה של רבנו בחיי נוגע גם לחיים המעשיים שלנו: אולי לא תמיד נכון לבחון את חשבון הבנק מידי יום. ההתעקשות למדוד ולספור כל דבר, גם ברובד הכלכלי, עלולה להוציא את הברכה מהחיים. הברכה, על פי רבנו בחיי, חלה דווקא כאשר נותנים מקום לנס הנסתר - כאשר סומכים על ה' ופועלים באמונה, ולא בשלטון ובחשבון מתמיד. כך אנו יוצרים מרחב לניסים שקטים, לזרימה שקטה של שפע שאינו נמדד אך נוכח.
מסר לדורנו
בימים אלה, כשאנו מתמודדים עם קרבות - מבית ומחוץ - אנו לומדים מספר הפקודים שיעור עמוק:
אמנם "ויחן שם ישראל" כאיש אחד בלב אחד, אך האחדות הזו שהיא תנאי מקדים והכרחי לקבלת תורה, אינה טשטוש זהויות. היא אינה ביטול השוני. אלא להפך - היא בנויה על הכרה עמוקה בערכו של כל שבט, כל אדם, כל נשמה. דווקא כאשר יש דגלים שונים, זהויות שונות ותפקידים מגוונים - יחד עם אהבה בלב, נפתח הפתח לקבלת תורה.
ולכן, לא בכדי נקרא הספר כולו - ספר הפקודים. אף שהמפקד מופיע רק פעמיים (בפרק א' ובפרק כו') ואף שהוא נראה טכני, התורה רואה בו מפתח לכל ההכנה הרוחנית של מחנה ישראל ולכן תיקנו חז"ל לקרוא את פרשת במדבר לפני מתן תורה - מנו ועיצרו.
להצלחת עם ישראל ולאחדותו מתוך הכרה בייחודו של כל אחד ואחד ולע"נ מור אבי ברוך מרדכי ומור חמי משה נחמיה