בימים שבהם שיח ציבורי בישראל סוער סביב האפשרות לעסקת חטופים שתכלול גם סיום הלחימה ברצועת עזה, בולטת במיוחד עמדתו הנחרצת של שר האוצר וראש מפלגת הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ’.
בעוד חלקים בקואליציה נעים לעבר פשרה, וסקטורים נרחבים בציבור הישראלי כמהים לקץ הלחימה ולשובם של החטופים בכל מחיר - סמוטריץ’ מציב קו אדום: אם תתקבל עסקה שמשמעותה הפסקת המערכה הצבאית או ויתורים עקרוניים לחמאס, הוא יעזוב את הממשלה.
הציבור שואל: למה? הרי כל הסקרים מצביעים על כך שמפלגתו לא עוברת את אחוז החסימה. האם הוא מתאבד פוליטית? האם הוא שוקע באידיאולוגיה על חשבון אחריות לאומית? לא ולא. מי שמבין פוליטיקה לעומקה, ומכיר את המבנה הרעיוני של הציונות הדתית לדורותיה, יודע: מדובר באקט אסטרטגי שמבקש לשמר ערכים, להגדיר זהות, ולמנוע תהליך מסוכן הרבה יותר מעסקה אחת.
מעבר מהגיון של הכרעה להיגיון של פשרה
מבחינת סמוטריץ’, עסקת חטופים הכוללת הפסקת אש או נסיגה צה”לית - היא לא רק שאלה של מחיר מול תמורה. היא נקודת שבירה אסטרטגית: אות קריאה עולמית וישראלית שהמלחמה תמה, ושחמאס נשאר על כנו כישות שלטונית וצבאית.
במובן הזה, הוא אינו רואה עצמו נלחם בעד או נגד עסקה נקודתית, אלא בעד שמירה על הקו המוסרי והביטחוני שהציבה ממשלת ישראל בפתיחת הלחימה: השבת הריבונות, חיסול חמאס, והרתעה ארוכת טווח.
אין מדובר באטימות כלפי כאבן של משפחות החטופים. להיפך - ההכרעה הנדרשת היא בין כאב נקודתי לבין השלכות ארוכות טווח על ביטחון אזרחי ישראל כולם, כולל ילדיהם של אותם חטופים עצמם. זהו לא חישוב קר - אלא ראייה כוללת של אחריות לאומית.
הרמב”ם, בספרו “הלכות מלכים”, קובע:
“ואין המלך נלחם תחילה אלא במלחמת מצוה, כגון להציל ישראל מיד צר הבאה עליהם”
(הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ה’, הלכה א).
במובן הזה, מבין סמוטריץ’ שהוא מחויב - כשליח ציבור, כשר בכיר וכראש מפלגה ציונית-דתית - לשמר את רוח הלחימה והייעוד, ולא רק את ממשלת הימין. אם ייפול - לפחות ייפול כשהוא עומד על ערכיו.
בריחה מהכיבוש או חזרה אליו?
עבור חלקים בציבור, המלחמה בעזה היא קללה. עבור סמוטריץ’ ותומכיו - היא הזדמנות לתיקון היסטורי. לא מדובר רק בהכנסת צה”ל לשכונת שג’עיה או שדה התעופה בדיר אל-בלח. אלא בשיבה לתודעה שמדינת ישראל היא הריבון גם במקום שבו ויתרה בעיוורון מדיני.
על רקע זה, ברור מדוע עסקת חטופים, שבעקבותיה תצא ישראל מרצועת עזה ותשאיר את המרחב פתוח למשטרי מעבר בינלאומיים, נתפסת כאיום אסטרטגי. זו לא רק נסיגה גיאוגרפית - אלא נסיגה תודעתית מרעיון הריבונות היהודית.
בהקשר זה, איומו של סמוטריץ’ נועד לשמר את תודעת הריבון, לאו דווקא למנוע עסקה מסוימת. גם אם לבסוף תתבצע עסקה, הוא רוצה להיות זה שאמר: “אני לא נתתי לזה לגיטימציה. לא בשתיקה, ולא בשותפות.”
זהות לפני פוליטיקה
אולי זו הנקודה העמוקה ביותר. סמוטריץ’ מבין שהוא עלול לאבד את מקומו הפוליטי - אך הוא אינו מוכן לאבד את זהותו הציבורית. המהלך הזה הוא מיצוב מחדש מול הציבור הציוני-דתי: חזרה מעמדת מנהל ממסדי לעמדת שליח עם שליחות. איש שומר חומה, לא רק שר אוצר.
ייתכן שהוא מהמר על העתיד - אבל הוא מהמר על עקרונות, לא על מנדטים. הציבור הדתי-לאומי כבר הוכיח בעבר שהוא יודע להעניק מחדש אמון למי שלא התכופף ברגעי מבחן. במילים אחרות: גם אם ייפול - הוא ייפול כשהוא עומד. ולעיתים, דווקא נפילה כזו היא זריקת האנרגיה שתביא לתחייה הבאה.
בצלאל הוא לא עוד קול, אלא תמרור
גם מי שחולק על עמדתו, צריך להודות: בזירה הישראלית, שבה הפוליטיקה הפכה לשוק סקרים, קיים ערך אמיתי למנהיג שאינו מוכן למכור את ערכיו תמורת הישרדות שלטונית. סמוטריץ’ עיקש בדרך שלו. ודווקא בזמנים של טלטלה מוסרית ולאומית - אולי זה בדיוק מה שדרוש.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי