בכל שנה אני אומרת לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני הולכת לר' שמעון בל"ג בעומר, ובכל שנה אני מגיעה מחדש. מגיעה עם ציפייה למשהו מיוחד ומקודש שיקרה במקום הזה, בזמן הזה. מעבר להתמודדות עם הדחק (כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק?), לא מוצאת את מה שחיפשתי. ובכל זאת, מנסה שוב ושוב. לא יכולה להפסיק לחפש.
השנה, בפעם הראשונה, הרגשתי אחרת. מצאתי את שאהבה נפשי. הרגשתי שהתגלה סוד.
הבן שלי, יהודה, שחזר לא מזמן מעזה, היטיב לבטא במילים את מה שהרגשתי. הוא סיפר שתמיד הרגיש בל"ג בעומר במירון סוג של חיקוי, שהרי המקור שייך לחרדים השנה, לאחר שהשתתף בהדלקה של כ 30,000 איש, כשהגיע להדלקה של הציבור האמוני לאומי הוא הרגיש: ר' שמעון נמצא פה!
לתחושה הזו מצאנו הסבר ומילים בדברי ר' חיים ויטאל בשם האר"י הקדוש, שחיפש צדיק שבזכותו העולם יגיע לתיקונו ולא מצא. אפילו אני עצמי, כתב, לא יכול. לא מספיק שלם. נשמע מייאש, לא?
אבל כאן מגיע החלק הנוסף: ממשיך האר"י הקדוש, ישנה דרך אחרת לתיקון העולם, לא דרך צדקות מושלמת. והדרך היא מסירות נפש לכלל ישראל. זה הסוד. מצמרר. המסירות הזו מורגשת מאז המלחמה בכל עם ישראל ומורגשת חזק בציבור האמוני-לאומי.
את זה הרגשנו בהדלקה במירון. היו שם חיילים ופצועים, קטועי ידיים ורגליים, הורים שכולים ומשפחות חטופים, נשות הלוחמים וילדי החלאקה. כולם בתפילה אחת גדולה, מודלקים ודלוקים באש של ר' שמעון, באש אהבת ישראל. הוד. זה בטבע שלנו להתמסר וזו המהות שלנו לחבר בין העולמות לחיבור אחד. תורה ועבודה. ישוב ארץ ישראל. הקשבה פנימית. כלל ופרט.
עד המלחמה לא ממש הבנו את גודל ערכנו, ולפעמים גם חיפשנו אישורים מאחרים.
שנה לפני המלחמה, בוויכוח על "הרפורמה", או בשמו הנכון - הוויכוח על צביונה וערכיה של המדינה. למדנו בדרך הקשה שנחמדות והכלת יתר לא תמיד הביאו חיבור. להיפך, חיצים של שנאה הופנו אלינו ואל הערכים אותם אנחנו מייצגים. המלחמה, הובילה להרמת קרן ישראל. לא רק כלפי אויבינו, גם כלפי עצמנו.
גילינו את עם ישראל הגדול, המאמין, המתמסר, הנרתם, האוהב והבריא. חזרנו לעצמנו. גם חשיפת עוולות המיעוט שבמיעוט שעדיין משלה את עצמו שיחזיר את עם ישראל אחורה בדרך למדינת כל אזרחיה, מקבלת את הפרופורציות הנכונות. פתאום לא קשה להיות מצחקים כר' עקיבא למרות הכאב, כי האמת נחשפת בדרך לתיקון וניקוי. היא נחשפת ממרתפי השב"כ ממסדרונות הפרקליטות ומבתי המשפט.
בעת כתיבת המאמר אנחנו מלווים את משפחת ליבי היקרה בוני הארץ המופלאים. ליוונו את משפחת חיראק שמתנחלים בתוך שכונה שגרים בה ערבים מרחק נגיעה מהר הבית. לווינו שוב את משפחת גז בקבורת התינוק דביר חיים הי"ד. הם לא 'נופלים' הם מקימים ומרוממים! הרוגי מלכות.
אנחנו משתאים ונפעמים - בתוך עם של צדיקים אנחנו יושבים.
ליווינו גם חבר אהוב, דורון ניר צבי.
דורון, סמל המסירות לעם ישראל. שילוב של גאולת קרקעות, הקמת ישוב איש משפחה אוהב, דבקות בה', אהבת התורה. אהבת ישראל ושמחה. לסכם בשתי מילים - גבורה שבמלכות, שהיא הספירה שספרנו ביום שבו דורון נפטר מן העולם. כמה אופייני לדורון לעזוב את העולם ביום ירושלים ולבוא לקבורה ביום שחרור חברון. כ"ט באייר. היום שבו הבנים שבו אל האבות. אבות שחיכו מאז טבח תרפ"ט, לבנים .
מאורעות שמחת תורה הם העתק אחד לאחד למה שהתחולל בחברון.
אבות ואימהות שלנו: אנחנו מודיעים לכם, אנחנו, הבנים, חוזרים הביתה. וכמו שחזרנו לחברון בששת הימים, וזה היה נראה הזוי ובלתי אפשרי, כך נחזור גם לעזה.
נחזור למקומנו. מקום בתודעה ומקום בארץ הקדושה והיקרה שלנו.
נחזור ונחזיר את הבנים השבויים הביתה בזקיפות קומה. בעזות דקדושא. שבוע אחרון לספירה ואנחנו סופרים את עצמינו. סופרים מלכות.
הכותבת היא תושבת חברון, פעילה בארגון חוננו וחברת הנהלת פורום תקווה