הוויכוח סביב חוק הגיוס הפך שוב לנפיץ, רגשי וטעון. אבל האמת הפשוטה היא שמה שמתחזה לוויכוח תורני או עקרוני - הוא למעשה מאבק כוח. לא בין חרדים לחילונים, לא בין צבא לתורה, אלא בין הנהגה חרדית ישנה - לבין דור חדש של חרדים שמבין שאפשר לשלב.
אני אישה חרדית, אם לשמונה, ומשנה לראש עיר בישראל. אני חיה כאישה חרדית לכל דבר- ובאותה נשימה חיה גם את המציאות. המציאות שבה הציבור החרדי לא יכול לדרוש תקציבים, דריסת רגל ונוכחות - אבל להסתתר מאחורי הטיעון של “מיעוט נרדף” בכל פעם שדורשים ממנו לקחת אחריות.
אני תומכת בגיוס חרדים - כן, גיוס מותאם, רגיש, שמכבד את אורח החיים החרדי ומבין אותו. לא כל אחד צריך ללכת לקרבי, ולא כל שירות חייב להיות צבאי. אבל שירות כלשהו - תרומה אמיתית למדינה - היא אחריות אזרחית בסיסית. וכשמדובר בציבור שלם שגדל, משפיע, מחזיק משרות, שותף לכל החלטה - גם הוא צריך לשאת בעול ופשוט להיות שותף.
הטיעון השחוק ש”כולם לומדים תורה” לא מחזיק מים. גם בתוך הציבור החרדי כולם יודעים שיש אלפים שלא לומדים בישיבה באופן מלא, או בכלל. אבל במקום להכיר בכך ולבנות מודל ראוי, שמבין את הזהות החרדית ומציע שירות מותאם - בוחרים לקדש את המצב הקיים, ולשמר את שליטת ההנהגה על הציבור באמצעות ההדרה מהמערכת.
דור חדש של חרדים כבר כאן - עובדים, לומדים, שומרים מצוות, וגם משרתים. דור שלא מפחד מהשילוב, אלא מבין שהוא הכרח. אני גאה להיות חלק מהדור הזה, ורואה את השינוי מקרוב.
המאבק הזה הוא לא רק על גיוס. הוא על דפוסי הנהגה שמסרבים להתעדכן. הוא על הפחד מהשתלבות, מהשכלה, מאחריות. הוא על הרצון לשמר תלות - גם כשזו כבר לא הכרחית. הגיע הזמן להפסיק לפחד מהשילוב - ולהתחיל להוביל אותו
הכותבת היא המשנה לראש עיריית רעננה - אם לשמונה והאישה החרדית הראשונה שנבחרה בבחירות מוניציפליות