סלולארי
סלולאריצילום: איסטוק

מאז שחזרתי למילואים בגילי המקשיש אני מגלה הרבה דברים על צה"ל. למשל שאמצעי הלחימה העיקרי בצבא הוא לא רובה, לא טנק ואפילו לא מטוס קרב. האמל"ח החשוב ביותר הוא, לא תאמינו, הטלפון.

בגדול, התקשורת הצבאית מתנהלת דרך הטלפון האישי של החייל. צו 8 נשלח ב־SMS, ועוד לפני כן המ"פ מעדכן על זה בקבוצת הווטסאפ של הפלוגה. איך להגיע? נשלח מיקום בקבוצה. חדר המגורים נעול? תתקשר לרס"פ. הקשר לא עובד? תעלה מול הסיור בטלפון. צריך לעדכן בדחיפות את המג"ד? שלח לו הודעה. שינויי לו"ז? מטווחים? מתי ארוחת צהריים? הכול־הכול־הכול - בטלפון.

כשהייתי בסדיר לפני אלפיים שנה ויצאתי הביתה לשבת, שיננו לנו לפני היציאה מתי ואיפה צריך להיות ביום ראשון בבוקר. היום, כשהבן הסדיר שלי יוצא הביתה ואני שואל אותו מה קורה ביום ראשון, הוא מושך בכתפיו ועונה: "לא יודע. ישלחו במוצאי שבת".

גם המכוניות של המילואימניקים הן אמצעי התחבורה העיקרי. אם נסמוך על מערך ההסעות הצה"לי סביר להניח שהמדינה תקרוס בתוך שעתיים. אבל אם אין לך מכונית, אתה יכול להצטרף למישהו מהמחלקה שיש לו. אם אין לך טלפון אתה אבוד, אתה גלמוד, אתה חסר תועלת ועידוד.

וזה בדיוק מה שקרה לי.

כמה ימים לאחר תחילת הסבב הנוכחי, בתוך הכאוס הרגיל של העשייה המאובקת הנקראת בקיצור צה"ל, שמתי לב שהטלפון שלי יותר מדי רגוע. לא ווטסאפים, לא שיחות, אפילו לא הפושים מאתרי החדשות החרדתיים בנוסח "הפרוטוקולים המקוממים מישיבת הממשלה נחשפים: אנחנו בדרך לאבדון מוחלט". כששתי דקות אחר כך התעורר איזה עניין בחמ"ל ולא הצלחתי להוציא שיחה כדי לברר את המצב, הבנתי שצריך לעשות משהו. אתחלתי את הטלפון, חיברתי וניתקתי אותו מטעינה, ניערתי אותו וקפצתי שלוש פעמים תוך מלמול תפילות חרישיות. אחרי שכלום לא עזר עלה בדעתי שאולי הבעיה אינה בטלפון, אלא במפעיל. או בי. תמיד הבעיה היא איכשהו אני. אבל הפעם היה מעורב פה עוד גורם: מישהו פשוט חסם לי את הטלפון.

חמש דקות של יחס

השיחות היחידות שיכולתי להוציא היו למשטרה, למד"א ולמוקד חברת הטלפונים שבה אנחנו מנויים. חייגתי. הודעה מוקלטת סיפרה בעליצות שזמן ההמתנה ארוך מהרגיל. מה שמעורר שאלה קצת פילוסופית, כי אם תמיד אומרים שזמן ההמתנה ארוך מהרגיל, מהו בעצם זמן המתנה רגיל (פעם התקשרתי לחברה מסחרית ולא אמרו שזמן ההמתנה ארוך מהרגיל. מיד ניתקתי כמובן). ההודעה המוקלטת הציעה שאשאיר פרטים ויחזרו אליי בהקדם. או בעיכוב. בכל מקרה ייתכן שיחזרו אליי מתישהו.

מקומי בתור היה עשר. מוזיקה צורמנית הנעימה את זמני, ואחרי דקה קול אדיב עדכן שמקומי בתור הוא עשר. אחרי חמש דקות הוא עדיין היה עשר. גם מצב הרוח שלי היה עשר. מתוך מאה.

הודעתי בחמ"ל שאני יוצא להפסקה של כמה ימים, תפסתי פינה בפאתי הבסיס ולנגד עיניי צפו ועלו המראות קורעי הלב של אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובתורים טלפוניים. אחרי בערך 20 דקות של "שיחתך חשובה לנו, מקומך בתור פחות", ענתה לי נציגה חסרת סבלנות. שאלתי למה נחסמתי. "אני מעבירה אותך לגבייה", היא אמרה, ועוד לפני שהספקתי להגיד "ניצחון מוחלט" נזרקתי בחזרה למוזיקה הצורמנית, ולהודעה קולית שבישרה בחדווה שהפעם מקומי בתור הוא, ובכן, עשרים וחמש.

עשיתי חישוב מהיר (למרות שלא היה בכך צורך כי הכול הלך לאט): אם לפניי מחכים 24 לקוחות, וכל לקוח משוחח עם המוקדנים במשך חמש דקות בממוצע, הרי ייתכן מאוד שגם אני אזכה לדבר עם מענה אנושי בתוך שעתיים, אם הסוללה בטלפון לא תתרוקן בינתיים. מצד שני יכול להיות שכל לקוח דורש יותר מחמש דקות של יחס, ואז ייתכן שהמלחמה תיגמר, הממשלה תצליח להחליף את גלי בהרב־מיארה, אולי אפילו נתניהו יפרוש בתוך שלוש־ארבע־חמש עשרה שנה, ואני עדיין אחכה עם טלפון מושבת לחסדיה של מחלקת הגבייה. או הגווייה.

ואז, על סף העילפון, הגעתי לפסגת חיי. המענה האוטומטי הודיע: "מקומך בתור הוא - אחת".

יש נהלים, אין היגיון

לא פשוט להיות מספר אחת, ואת זה אני אומר במלוא הצניעות כמי שבילה את מיטב שנותיו במקום הראשון, בהמתנה דרוכה למענה. בסוף ענתה הנציגה. "כן", היא אמרה, "אני רואה פה שיש לכם חוב".

"לא ידוע לי על זה, אבל נניח שכן", אמרתי, "איך יכול להיות שאתם מנתקים בלי להודיע?"

"שלחנו SMS והתקשרנו לאחד המספרים שלכם".

"ומי שהתקשרתם אליו ענה?"

"לא יודעת".

לאט אבל בטוח הבנתי מה קרה. מסיבה כלשהי התשלום לא ירד, חברת התקשורת שלחה SMS, ספרה עד שתיים וניתקה אותנו מהציוויליזציה. זאת אומרת שעכשיו גם אשתי והילדים מנותקי קשר, ואין לי מושג אם אי שם על פני כדור הארץ מתנהלים מגעים כלשהם לחלץ אותנו.

"טוב", אמרתי, "אני אתן לך מספר כרטיס אשראי, תסגרי את החוב ושחררי אותנו מהמעצר".

"אני צריכה ארבע ספרות אחרונות של כרטיס האשראי שבו שילמתם עד עכשיו", היא אמרה.

זו הייתה שעת אחר צהריים, אבל אני ראיתי חושך בעיניים. "אני לא יודע מה מספר הכרטיס", החזקתי את עצמי חזק, "זה כרטיס של אשתי".

"אז תתקשר אליה ותשאל אותה".

"איך להתקשר אם הטלפונים של שנינו חסומים?"

"אני אעלה אתכם לשיחת ועידה", היא אמרה, שמה אותי בהמתנה ואחרי דקה חזרה ואמרה שאשתי לא עונה. מעניין למה.

"תקשיבי", פניתי ללב ולהיגיון שלה גם יחד, "אני כרגע במילואים בדרום. מספר נוסף בחבילה שייך לבן שלי שגם הוא חייל פה בגזרה. אנחנו חייבים טלפונים כדי לתפקד, בבקשה תמצאי דרך לעזור לנו".

"אלה הנהלים", היא ירתה באוטומט.

"אז דברי עם אחראי המשמרת שלך, תעלי על הקו מנהל, תחשבי על משהו. שעה וחצי התייבשתי על הקו, ועכשיו תזרקי אותי לאנחות בגלל כמה ספרות של כרטיס אשראי לא בתוקף?"

"אין מה לעשות", היא אמרה, "תתקשר שוב מחר".

"אבל אני לא יכול לחכות למחר!"

"אני מנתקת".

"לא", נשנקתי, "את לא מנתקת עליי עכשיו".

"אני כן", היא אמרה. וניתקה.

מצאתי את עצמי בלב בסיס צבאי מאובק, חייל מילואים חסר נשק אישי - הטלפון. כלומר עם טלפון, אבל בלי תקשורת. שזה כמו רובה בלי קליעים. כמו פעולת קומנדו בלי מודיעין. כמו חיילים עם פצ"רית לעומתית. בקיצור, הבנתם.

וזה מרגיז במיוחד כי מנהל החברה הוא פטריוט ישראלי, באמת יהודי אכפתי שעושה דברים טובים. אז למה חברת התקשורת שלו מתנהלת באטימות כזאת? שאלה טובה. הייתי מתקשר לשאול, אבל לא בא לי לבזבז חיים שלמים על המתנה בתור.

לתגובות: [email protected]