התחלה// נולדה בירושלים. בגיל שנתיים נסעה עם הוריה לשליחות חינוכית של שלוש שנים במלבורן שבאוסטרליה, בה אביה היה מנהל בית הספר היהודי 'הר הצופים'.
חזרה ארצה לקראת כיתה א' והתמקמה באפרת, שם גדלה. "דיברתי רק אנגלית במבטא אוסטרלי כבד, אבל לא נשאר מזה כלום". השנייה מחמישה אחים.
אבא// הרב שלמה קמחי (64), סמנכ"ל ברשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא, נשיא ישיבת 'אורות יהודה' ורב קהילה באפרת.
אמא// רחל קמחי (60), במשך שנים רבות עבדה כאשת חינוך בבית הספר 'אורות עציון' באפרת. כיום בפנסיה.
ספסל הלימודים// ביסודי למדה בבית הספר הממלכתי־דתי 'אורות עציון' באפרת, ולאחר מכן למדה באולפנת קריית ארבע. "כשהייתי בכיתה י"א התרחש המאבק נגד הגירוש מגוש קטיף. ללא ספק זה תרם משמעותית לעיצוב האישיות שלי. ההבנה שאת ההיסטוריה אנחנו לא לומדים בכיתה, אלא יוצרים אותה בעצמנו בידיים וברגליים".
רגע מכונן// כנכדה לניצולי שואה, כל שנות התיכון חיכתה בקוצר רוח למסע לפולין, שנפל על הימים הסמוכים לגירוש. "הייתי אמורה להיות הנכדה הראשונה שטסה לפולין, קראתי הרבה ספרי היסטוריה על השואה והתכוננתי לכך במשך תקופה ארוכה. בחודשי הקיץ הייתי בכפר ים אצל אריה ודתיה יצחקי, כשהיום של הטיסה החל להתקרב. היה לי קשה לוותר על הכרטיס. בסוף אבא שלי גרם לי להכריע כשאמר: 'יש זמן ללמוד את ההיסטוריה, ויש זמן לעשות אותה. יהיו לך עוד הרבה הזדמנויות מעכשיו ועד הפנסיה'. זו אמירה שמלווה אותי עד היום. את המסע לפולין אני עדיין צריכה להשלים".
קדימה// לאחר סיום כיתה י"ב עשתה שירות לאומי בקדימה־צורן באגף לשירותים חברתיים. "בנוסף לכך הייתי מדריכה בסניף בני עקיבא המקומי". התכנון המקורי היה לצאת לשנת שירות נוספת, אך בחור חביב שפגשה במהלך המאבק נגד הגירוש הוביל לשינוי התכניות.
החצי השני// מישר סיקוראל, במקור מהיישוב אלעזר. "אנחנו שידוך של גוש קטיף. התחתנו צעירים. הייתי בת 19 והוא היה בן 20". כשהוא לא במילואים הוא מנהל מחסן ורכש בחנות חומרי בניין בקריית ארבע. "הספיק לצבור מאות ימי מילואים מאז פרוץ המלחמה, בעיקר באיו"ש".
נוף בלב// אחרי החתונה הזוג הצעיר קבע את ביתו במעלה רחבעם, יישוב קטן ומבטיח במזרח גוש עציון. "היינו המשפחה השישית. בתור בוגרי הגירוש, היה ברור לנו שנגור במקום מיוחד שמשלב דתיים וחילונים, יחד עם חלוציות. בעקבות אתגרים שהיישוב הצעיר עבר, אחרי ארבע שנים עברנו לקריית ארבע, אבל עדיין יש לנו פינה חמה בלב לנוף המדברי המרהיב".
חוסן מקומי// היות ששני התארים האקדמיים שלה היו בעבודה סוציאלית, החלה לנהל את היחידה לעבודה קהילתית במועצה המקומית קריית ארבע. "קריית ארבע היא עיירת פיתוח עם מאפיינים של התיישבות. היא לא התנחלות קלאסית". בהמשך אף הקימה במקום את מרכז החוסן 'לב יהודה'. "הייתי עובדת סוציאלית נלהבת. עבדתי כל היום וכל הלילה, הדרכתי סטודנטים ועשיתי תזה בנושא. הייתה לי היכרות מעמיקה עם מה שקורה בקריית ארבע".
קפיצה למים// בשנת 2019, קצת לפני הקורונה, הגשימה חלום ולמדה להדריך סיורים בחברון. "גיליתי את עולם ההסברה ואת היכולת להשפיע. התחלתי להיפגש עם עוד ועוד קבוצות של מכינות וחיילים מכל הגוונים, והחלטתי שאני חייבת לעסוק בהסברה. לקח לי זמן לעזוב את הקריירה שלי, אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי שולחת קורות חיים לכל ארגוני ההסברה שהכרתי. למרות שהם התאימו יותר לתפקיד ניהול מתנ"ס, בתנועת 'רגבים' החליטו לתת לי הזדמנות".
עולם חדש// כבר שלוש שנים שהיא מנצחת על מערך הדוברות של 'רגבים'. "מאיר דויטש המנכ"ל ואברהם בנימין הדובר הקודם גידלו אותי מקצועית. בתוך זמן קצר צללתי לעומק עולם התקשורת ולעולם התוכן של רגבים. זה היה עולם ממש חדש בשבילי והסתערתי עליו בהתלהבות. מאז עברתי דרך ארוכה. גם התנועה התרחבה מאוד".
עבודה// על אף שמקימי התנועה, בצלאל סמוטריץ' ויהודה אליהו, מכהנים כיום במשרות ממשלתיות בכירות, עדיין יש צורך בפעילות ענפה. "החלום הוא שרגבים תיסגר, מכיוון שהמדינה תעשה בעצמה את העבודה. אבל בכל פעם מחדש אנחנו מופתעים לגלות את נחיצות ארגוני החברה האזרחית, שפועלים במקומות שהמדינה לא מגיעה אליהם ומביאים את תמונת המצב בשטח לתקשורת ולציבור. אם ביהודה ושומרון אנחנו מרגישים שקורים מהלכים משמעותיים, אז הגליל קורא לנו והערים המעורבות קוראות לנו. אנחנו מקבלים טלפונים מכל מיני מקומות בארץ בבקשה לעזרה".
למלא את הוואקום// משימת העל של 'רגבים' כיום, יחד עם שאר הארגונים הציוניים, היא המאבק בהקמת מדינה פלשתינית. "הסלוגן שלנו הוא 'מחזירים את הריבונות למדינה'. אנחנו רוצים שהמדינה תיקח אחריות, כי איפה שיש ואקום נכנסים גורמים עוינים. אי אפשר להתעלם, להפקיר ולעצום את העיניים. אחרת אנחנו עלולים לאבד את השטח. כמובן, יש דגש גדול על הקרקע ועל המשילות".
ראש חץ// אחרי שנים רבות שעבדה במועצת קריית ארבע, בבחירות האחרונות התמודדה ברשימתו של מלאכי לוינגר, נבחרה כחברת מועצה מן המניין ואף מונתה לתפקיד סגנית ראש המועצה. "מה שבוער אצלי בעשייה הציבורית המקומית זה ההתיישבות. יש לנו חווה חדשה שהוקמה כדי לשמור על עתודות הקרקע. אימצנו אותם ואנחנו דואגים להם לצ'ופרים ולאוכל בשבתות. בנוסף לכך, הצבנו לעצמנו מטרה להחזיר לקריית ארבע את גאוות היחידה שהייתה לה לפני 50 שנה, כראש חץ ההתיישבות. בקריית ארבע עוברות הרבה משפחות שמגיעות דרך הישיבות, אך לא ממשיכות לגור בה לאורך זמן, מכל הסיבות המוצדקות כביכול. את המצב הזה אנחנו פועלים לשנות".
מתנחלים// כבר כמה שנים שעמותת 'הרחיבי' פועלת לגאולת בתים בחברון בכסף מלא. "אנחנו מחוברים לפעילות העמותה כבר הרבה שנים. במשך תקופה מסוימת אפילו עברנו לגור בבית השלום, לפני השיפוץ, כדי לחזק את המקום. לאחרונה עמדתי בקשר עם מרים פליישמן המנכ"לית, והיא ציינה שיש בית חדש שמתבשל. אמרתי לה 'אנחנו בפנים'. כעבור כמה ימים קיבלנו ב־11 בלילה טלפון: 'אתם באים?'".
גאולה// המיקום נותר סודי עד הרגע האחרון. "מישר בדיוק היה באפטר מהמילואים והחלטנו ללכת על זה. יחד עם שתי משפחות נוספות עלינו על רכב הסעות בקריית ארבע. עברנו את מערת המכפלה, את בית הדסה, את תל רומיידה ואת בית העלמין והטנדר המשיך לנסוע. בית 'גאון יהודה', על שם יהודה יהלום הי"ד, מרחיב משמעותית את גבולות היישוב היהודי בחברון. לגור מעל החפירות הארכיאולוגיות של חברון העתיקה זה עוד יותר מרגש. בנוסף לכך, זה הבית הראשון שנגאל בחברון ולא הוציאו ממנו את הדיירים בזמן בירור ואימות הרכישה. מאז אנחנו שם על מלא".
אומנה לבית// הבית שאליו נכנסו היה במצב טוב יחסית, ושלוש המשפחות שחולקות אותו החלו להתרגל לחיי קומונה. "יש לנו מטבח משותף ושירותים משותפים, מה שמזמן הרבה רגעים משעשעים. עם הימים שחלפו, עמותת 'הרחיבי' החלה לשפץ את הבית ולחלק אותו בהתאם לצורכי המשפחות. יש אתגרים, כמו העובדה שהשכנים שלנו הם ערבים. בהתחלה הם היו בהלם. הם בעצמם עבדו בבניית הבית ולא ידעו שהבעלים בעצם יהודים. אנחנו שם כבר חודשיים ומרגישים בבית. מבחינתנו אנחנו משפחת אומנה למקום, כל עוד יהיו צריכים אותנו. בהמשך יעשו למבנה שיפוץ מקיף ויהפכו אותו לשכונה יהודית גאה".
הנחת// שישה ילדים: צוריה (16), בתאל (14), אמיתי (11), לביא (9), הדס (5) ואוריה בת שנה וארבעה חודשים, "ילדת המלחמה שלנו".
אם זה לא היה המסלול// "זה המסלול שאני סללתי. זה לא קרה במקרה".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// סדר היום מתחיל ברבע לשש בבוקר, וכולל כושר ואימונים בבית וארגונים עם הילדים. "זמן האיכות עם הילדים. לאחר מכן אני נוסעת מחברון למשרדי 'רגבים' שבשער בנימין, למעט בימים שבהם מתקיימים סיורי שטח בירושלים, בנגב וביהודה ושומרון. שם פוגשים את הדברים המעניינים ביותר. לפעמים אני מגיעה לכנסת. העבודה מגוונת ביותר. חוזרת הביתה בסביבות שש, ובשעות הערב מתעסקת עם ענייני המועצה בקריית ארבע".
פלייליסט// "שומעת בעיקר מה שהילדים משמיעים, אוהבת במיוחד לשמוע את חנן בן ארי".
השבת שלי// "זמן משפחתי מרוכז כמו קפסולה. שיחות, סיפורים וזמן איכות. מאז שאנחנו בחברון, הבית שלנו הוא של עם ישראל. כל הזמן אנשים באים לבקר, וזה מיוחד ומרגש. הילדים יודעים כבר להדריך קבוצות ולערוך להן תצפית על הגג".
דמויות מופת// "סבא צבי כספי ז"ל, שנפטר לפני שלוש שנים. אלוף משנה במילואים, ממייסדי קריית החינוך בשעלבים, מנהיג ומפקד. הרבה מהדי־אן־איי והחוסן שלי מגיע ממנו".
מפחיד אותי// "הכול בידי שמיים, אבל הפחד האמיתי הוא רק על הילדים".
משאלה// "שלכל מחפשי הזוגיות תהיה זוגיות. בעקבות המלחמה יש לא מעט אלמנות חדשות. צריך לייבא בחורים איכותיים מכל רחבי העולם".
כשאהיה גדולה// "אהיה סבתא מגניבה שלוקחת את הנכדים לחוות ולבתים בחברון".
לתגובות: [email protected]