אז מה היה? במוצ"ש שעבר ניגשו אליי הבנים כדי לעדכן אותי שהערב אנחנו רואים יחד את גמר הצ'מפיונס ליג, יעני ליגת האלופות. לכאורה ראוי, סוף סוף כולנו פה גברים. מבחינה אנטומית לפחות.
הבעיה היא שאני כבר מזמן לא מעודכן במה שקורה בכדורגל. רוצה לומר, אני לא מרגש אותי כלום כולל כדורגל. להגנתי ייאמר שניסיתי למשוך את המעקב אחרי הספורט הנפלא הזה כמה שיכולתי, עמוק אל תוך שנות העשרים שלי. אז עוד הייתי יכול לנקוב בשמות כל שחקני הסגל של נבחרת הולנד כאילו הייתי מונה מעות. אבל למרבה הטרגדיה בדיוק כשהרמתי ידיים מהעסק, הגיעו הילדים שלי לגיל שזה מעניין אותם, כך שלא נוצרה ההשקה הראויה בינינו.
אבל רצו שנשב יחד לראות, אז ישבנו.
מסתבר שהקבוצות בגמר היו פריז סן ז'רמן ואינטר.
"בעד מי אנחנו?" שאלתי את הילדים. הם אמרו שהצרפתים שונאים אותנו אז נהיה בעד אינטר האיטלקית. "האיטלקים גם לא בדיוק טמנו ידם בצלחת במלחמת העולם השנייה", עדכנתי אותם. אבל הילדים החליטו שאם נלך אחורה לכל המאורעות ההיסטוריים של העם היהודי לא נוכל להיות בעד אף אחד אף פעם, אז צריך למתוח את הקו איפשהו. שיהיה.
וכאילו לא די בזה, המשחק התקיים על אדמת גרמניה, אבל החלטתי לא להטריח בזה את הילדים. בקיצור הם היו בעד אינטר. אני בסתר ליבי הייתי בעד המהגרים המוסלמים חברי דאעש, שיפרצו למגרש ויציגו את מרכולתם מול כל אירופה המתייפייפת.
אבל גם אינטר זה בסדר.
המשחק התחיל ומהר מאוד גם הילדים וגם אני הבנו שאינטר האלה, איך נאמר בעדינות, היה להם יותר צ'אנס נגד האוסטרי בגמר האירוויזיון. החבר'ה של פריז שטפו את המגרש ופרצו לרחבת ה־16 האיטלקית משל היו החיילים האמריקאים על החוף בנורמנדי בדיוק במלחמה שאנחנו מנסים להדחיק.
אחרי 20 דקות כבר היה 0-2 לצרפתים והסיפור היה גמור. בדיוק אז המצלמה התמקדה ביציע הצרפתי שבו האוהדים הניפו שלט באנגלית שאומר "די לרצח העם בעזה".
"מה כתוב שם?" שאלו אותי הבנים.
"חיים מאושרים רק בלי אינטרנט וסרטים", יריתי בלי למצמץ. למה לבאס כשאפשר לשקר. בסתר ליבי המשכתי ביתר שאת לעודד את החבר'ה של דאעש שיבואו לעשות לאירופאים סדר.
במחצית ניסיתי להסביר לילדים שאין מה להמשיך לראות, הסיכוי שהאיטלקים יחזרו מהפיגור הזה קטן יותר מהסיכוי שאני אחזור לשמרית, האקסית שלי מ־2009.
"מפרגנת לך, מאמי", זרקה אשתי מהמטבח. טוב לדעת.
על כל פנים, הילדים התעקשו להמשיך לראות רשעים שהשעה משחקת להם, ובטבורה של המחצית השנייה כבר היינו ב־0-4.
כוכב המשחק היה ילדון צרפתי בן 19 בשם דזירה דואה, שהבקיע צמד ועשה שמות בהגנה האיטלקית.
"עוד יש סיכוי אבא!" מלמל הבכור, "שמעתי שלפני 20 שנה ליברפול חזרה מ־0-3 בגמר ליגת האלופות".
"אתה מספר לי?" התעצבנתי, "אני הייתי שם". בסדר, לא ממש הייתי שם. אבל ראיתי את המשחק הזה בלייב. אז הוא לא יספר לי, הפישר הזה.
"באמת היית שם???" הוא התלהב.
"אה, כן בטח".
"עם שמרית הוא היה שם", ירתה אשתי מהמטבח.
"את מתבלבלת, נשמה", לא נשארתי חייב, "שמרית זה 2009. ליברפול היה ב־2005".
"אולי נרים טלפון לשמרית, נשאל אותה".
"אולי באמת!" החזרתי.
אובייסלי משהו קורה ביני לבין אשתי. נשאר רק לברר מה בדיוק.
מפה לשם התוצאה על המסך כבר הייתה 0-5 בדקה ה־83.
בשלב הזה הבכור עשה חישוב זריז. לשיטתו מספיק שהאיטלקים יבקיעו בשבע הדקות הקרובות ארבעה שערים ואז הם צריכים רק עוד אחד בזמן פציעות ואנחנו בשוויון. בקטנה.
איכשהו התוכנית שלו לא התממשה, השופט שרק לסיום והמשחק נגמר על האפס.
ניגשתי לכבות את המסך, אבל ילד הסנדוויץ' התעקש לראות את החגיגות עד שאחרון שחקני השדה ימחאו כף, ואילו הבכור טען שעם קצת מזל האיטלקים עוד יכולים לחזור מהפיגור הזה. אז נשארנו לראות את ההנפה עם טעם חמצמץ בפה ונחמה קטנה בכך שהצלחנו לצפות באירוע חדשותי שאכן יש בו ניצחון מוחלט. גם משהו.
למחרת בבוקר התעוררתי למראה תמונות מחרידות בחדשות, ובהן רחובות פריז בכאוס בעקבות החגיגות המפוקפקות של הניצחון הצרפתי. וממש כמו אצלנו, גם מהבירה הצרפתית הדיווחים היו עלומים למשעי. "רכבים הוצתו", "אבנים הושלכו", "שוטרים הוכו". מי עשה כל אלה? קשה היה לגלות. אבל אנחנו ישראלים, אותנו קשה לסבן. אז הערתי את הילדים ואמרתי להם בשמחה מהולה בעצב שבסוף הקבוצה של אבא כן ניצחה.
לתגובות: [email protected]