בשנתיים האחרונות נשמעו הצהרות ורמיזות מצד בכירים לשעבר ולפעמים גם בהווה בצבא ובמערכת הביטחון - שלפיהן יגבו את בג"ץ במקרה של עימות עם הממשלה. (האחרון שבהם כמדומני היה מפכ"ל המשטרה שהחודשיים בלי השר בן גביר - גרמו אצלו לטישטוש דמוקרטי)
מי שטוען ש"לא יציית לממשלה", או ש"לא יוכל להמשיך לשרת" אם תעבור חקיקה מסוימת, משדר מסר ברור: הנאמנות כבר איננה לחוק ולממשלה - אלא למערכת המשפט.
זהו איום מרומז של דמויות מפתח בקצונה בכירה שמסרבת להכיר בהיררכיה הדמוקרטית - אם אינה לרוחה. מי שולט במערכת הביטחון - הממשלה או מערכת המשפט?
אחד המאבקים העקרוניים המתנהלים כיום מתחת לפני השטח עוסק בשאלה: מי קובע את מדיניות מערכת הביטחון של מדינת ישראל? האם זו ממשלה נבחרת, או שמא מדובר במערכת משפטית-פקידותית שהצליחה להשתלט על מנגנוני הכוח תוך עקיפת רצון הבוחר?
הדוגמה האחרונה והחריפה ביותר היא המאבק סביב מינוי ראש השב"כ. לפי החוק, ראש הממשלה הוא שקובע את זהות ראש שירות הביטחון הכללי. ואולם, מערכת המשפט בישראל פועלת - במישרין או בעקיפין - לסכל מינוי של מועמד שנתפס כבלתי נאמן לסדר הישן המשפטי.
מדוע? מפני שראש שב"כ עצמאי, כזה שמחויב בראש ובראשונה לדרג המדיני ולא למערכת המשפטית, שומט את הקרקע מתחת למנוף העיקרי שדרכו מצליחה מערכת המשפט לכפות מדיניות: שליטה באישור פעולות, חקירות ואינפורמציה.
בעת כהונת היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, הוטלו מגבלות משפטיות חריפות על פעולות צבאיות במבצע "צוק איתן" בטענה של חשש ל"פשעי מלחמה". פרשנות זו הגבילה בפועל את חופש הפעולה של הדרג הצבאי.
פרקליטות המדינה התנגדה לפרסום נתונים של השב"כ לגבי מעקב אחרי גופי שמאל קיצוני, בטענה של פגיעה בזכויות פרט - בזמן שבאותה עת אישרה פעולות עומק נגד גופי ימין על סמך מודיעין חלקי.
ניסיון להחליף בכירים במשטרה או בשירותי הביטחון, שנתפסו כבלתי נאמנים למדיניות הממשלה, נתקל שוב ושוב בהתנגדויות מבית המשפט (ע"ע אלשיך, יצחקי, ואחרים).
במקביל, בכירים שסטו מהקו הממשלתי - דוגמת אמירותיהם של סגן ראש המוסד לשעבר או ראשי אכ"א בתקופת המאבק על הרפורמה המשפטית - קיבלו גיבוי תקשורתי ומשפטי חריג, חרף חריגותיהם מהכללים האתיים או הביטחוניים המקובלים.
המסר שהשתרש הוא ברור: כל עוד מפקדי מערכת הביטחון "מיישרים קו" עם עמדות מערכת המשפט - תינתן להם לגיטימציה מלאה. מי שסוטה - יסומן, יחוסל מקצועית או יימנע מלקבל מינוי.
זהו מנגנון של שליטה עקיפה: לא רק באמצעות פסילה ישירה, אלא באמצעות עיצוב "סביבת הרגולציה" - איום בחקירה, הגבלות פרוצדורליות, הדלפות ממוקדות, לחצים דרך התקשורת ובתי המשפט.
מכאן המאבק על מינוי ראש שב"כ. זו אינה רק שאלה של זהות אישית - אלא שאלה עקרונית: האם הדרג המקצועי במערכת הביטחון כפוף לממשלה ולחוק - או למערכת משפטית שלא נבחרה, אך הפכה את עצמה ל"מפקדת העל" של מדיניות הביטחון?
התשובה לשאלה הזו תקבע, במידה רבה, אם ישראל היא עדיין דמוקרטיה שבה הריבון הוא הציבור באמצעות נבחריו - או מדינה שנשלטת בפועל על ידי אליטה משפטית החורצת גורלות ללא אחריות וללא מנדט.