גנבו לו את הפרה

"המפלגה הסוציאליסטית הינה ריאקציונית במובן המדיני", כתב זאב ז'בוטינסקי בשנת 1935. "בדאגתה המתמדת רק לענייני 'המעמד', בהיותה טרודה ברעיון אחד ומיוחד, מאין להשיג יותר כספים עבור המעמד... זוהי הסיבה ש'השמאל' לחם מתמיד נגד כל ניסיון של הדגשת הדרישות המדיניות. של ארגון קובלנה עולמית אשר תדרוש שינויים ורק תודות ל'שמאל' דחה הקונגרס ה־17 של ההסתדרות הציונית את ההחלטה על מדינה עברית".

התנהלות האופוזיציה בישראל, בליווי מקהלת הגנרלים המוציאים דיבת ישראל רעה, ושאין כל צורך להזכיר את שמם, מעוררת תהייה מה עובר על השמאל בישראל. נראה שדבריו של ז'בוטינסקי מלפני 90 שנה מסבירים את מה שמתחולל לנגד עיניו של המחנה הלאומי. השמאל כנראה חוזר למקורותיו ולהתנגדותו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

מחברי העלייה השנייה צמחה והתפתחה הבירוקרטיה וההנהגה של ישראל, מאז ימי העלייה (1914-1903) ועד ימינו אלה. מקום מרכזי בעלייה זו תפסה מפלגת 'פועלי ציון', שעל חבריה נמנו דוד בן גוריון ויצחק בן צבי. יהודה סלוצקי, בספרו 'מבוא לתולדות תנועת העבודה הישראלית', אבחן את ההבדל בין מרכיבי העלייה: "אותה שעה ש'הפועל הצעיר' קם... והאידאולוגיה שלו ינקה מהתיאוריה הציונית הכללית ובמיוחד מן 'הציונות המעשית' ראו עצמם 'פועלי ציון' כממשיכי מסורת מפלגתם ברוסיה והיו קשורים ומושפעים... מהאידאולוגיה הסוציאליסטית המרקסיסטית".

בספרו 'הישראלים' תיאר עמוס אילון כיצד בכינוס של 'פועלי ציון' לגיבוש מצע רעיוני, שנערך ב־1906 ברמלה וזכה לשם "הפלטפורמה הרמלאית", "המשתתפים, כתריסר עולים חדשים, בכללם בן גוריון, התווכחו שני ימים... הנוסח הסופי היה בחלקו פרפראזה ציונית על המניפסט הקומוניסטי... המילה ציונות לא נזכרה".

אפשר לומר אפוא שהציונות לא הייתה הנר שלאורו הוקמה תנועת העבודה, אלא היא קמה בצילו של הסוציאליזם העולמי הדוגל באחוות עמים ולא בלאומיות. כך עולה גם מדבריו של הנשיא הראשון חיים ויצמן על 'פועלי ציון': "כיפה אדומה עם סרט כחול לבן... קבוצה לאומית המברכת על הבינלאומיות בצווחות ילדותיות". צאצאיה האידאולוגיים של העלייה השנייה הם, כאמור, אותם גורמים אופוזיציוניים למדינה כיום.

יש להוסיף גם כי בקונגרס הציוני ה­־16, שנערך ב־1929, התבקש פרופסור מרטין בובר להוביל את המאבק מטעם הסוציאליסטים נגד הרוויזיוניסטים. בובר, חשוב לציין, היה מבכירי החוקרים באוניברסיטה העברית וחבר סיעת 'איחוד' שדגלה בהקמת מדינה דו־לאומית. מספרו של בובר 'ארץ לשני עמים' עולה כי הפנייה אליו שישתתף בקונגרס נעשתה מאחר ש"האגף הסוציאליסטי בתנועה הציונית ראה בדאגה רבה את עלייתו הפתאומית של הימין הרוויזיוניסטי". הטענה הייתה ש"שיעור קומתו של בובר והחזון הרוחני שלו יעמידו את התשובה שחייב הקונגרס לרוויזיוניזם".

מלבד ההודאה המשתמעת של מפא"י שאין ביניהם אנשי רוח ברמתו של ז'בוטינסקי, שמנפצת אגב את המיתוס בדבר העליונות התרבותית של השמאל, טמונים בהופעתו של בובר זרעי הפורענות האידאולוגית שפירותיה הבאושים נושרים עד היום. בובר התבקש "לפנות ישירות לנוער ולהזכיר לו את מטרות היסוד הרוחניות והמוסריות של התנועה הציונית".

ומה הן לפי בובר אותן "מטרות היסוד הרוחניות והמוסריות של התנועה הציונית"? על כך יעידו דבריו משנות ה־20: "כיום מהווים היהודים מיעוט. בעוד עשרים שנה עלולים הם להיות רוב מכריע. אילו היינו ערבים, הרי גם אנחנו לא היינו מסכימים לכך. והערבים גם הם ציונים טובים כמונו. צריכים אנו להיכנס לארץ בהסכמתו של אותו רוב, או לא להיכנס אליה בכלל". בהזדמנות אחרת התבטא בובר על היהודים והגדירם כ"מי שנדחף, בתור הצד המפריע ופולש, (ולכן) מוטל עול יצירת האמון של הצד הערבי על התנועה הציונית".

אם משנתו של בובר היא זו שעל ברכיה חונך, בין היתר, דור ההמשך של "פועלי ציון", קרי תנועת העבודה, הרי שיש לראות את חלקה של תנועה זו בהתיישבות ובהגנה על הארץ בגדר נס ממש. ולאור דבריו של ז'בוטינסקי על כך שהשמאל דאג מאז ומתמיד "מאין להשיג יותר כספים עבור המעמד", מתגנב החשש כי יחס השמאל לציונות ולמדינה הוא כאל פרה חולבת. ואם השמאל מרגיש שגנבו לו את הפרה, אז אין להתפלא על כך שהוא מנסה לשחוט אותה.

הכותב הוא סגן יושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן לאומי וחבר מערכת רבעון 'האומה'