חלק מהשיעורים בחג השבועות שניתנו בעירי גבעת שמואל עסקו, איך לא, בחובת הגיוס לצה"ל מנקודת מבט תורנית.
היו דפי מקורות שמטבע הדברים עסקו במידה רבה בהתמודדות עם הגישה החרדית ובהפרכתה: מחד גיסא החתן היוצא מחופתו, מאידך רבנן לא צריכי נטירותא, דעת רבי יהודה, שבט הלוי, הרמב"ם, ועוד כהנה וכהנה. אינני חושב שאחרי שנה וחצי של דיונים בנושא בכל פורום אפשרי נשארה עוד אבן דרשנית או הלכתית שלא נהפכה, וקשה לי להאמין שיתגלה עוד איזה תוספות עלום שיאיר את עיני הדתיים־לאומיים והחרדים גם יחד.
אתייחס לנקודה בדיון שלדעתי יכולה לשפוך אור חדש, ועצוב, לא על הבנת הסוגיות התלמודיות אלא על הבנת הנפשות הפועלות. בשיעורים הוזכרה שוב ושוב ההגדרה של מלחמת מצווה כמלחמה של "עזרת ישראל מיד צר", כפי שנפסק על ידי הרמב"ם. אחד הדוברים, תלמיד חכם ששמו הולך לפניו, הביע את תמיהתו הגדולה על שהחרדים לא מבינים שמדובר במלחמה העונה על הקריטריון של עזרת ישראל מיד צר, ולכן דורשת התגייסות של כולם. איך הם לא מבינים את זה? צעק הרב מדם ליבו לכיוון בני ברק, שבקו אווירי שוכנת פחות מקילומטר מבית הכנסת שהוא נתן בו את השיעור. כאב לי עליו, כאב לי על כולנו.
היות שבשיעורי תורה בשבועות אין מקום לקריאות ביניים, אני מרשה לעצמי לענות על השאלה הזאת - איך הם לא מבינים את זה? - באיחור מה מעל דפי עיתון זה. האמת היא שהתשובה פשוטה מאוד: לפי השיטה האידאולוגית הקובעת את הפוליטיקה החרדית היום, החרדים מקיימים את עזרת ישראל מיד צר למהדרין! כי לשיטתם ישראל זה הם, ובעצם רק הם. מנהיגיהם לא אומרים את זה בפה מלא, כי זה בכל זאת נושא רגיש שעלול לפגוע ברגשות הציבור, וגם בתקציבים, אבל הם בהחלט מתנהלים לפי קווי המתאר המחשבתיים האלה. עם זאת אני לגמרי מודע לעובדה שיש כמיליון וחצי אנשים במדינה שמגדירים את עצמם חרדים. זה ציבור גדול מאוד וגם מגוון יותר ממה שנוטים לחשוב. לא כולם חושבים כך או חושבים כך באופן עקבי. החיים הם בכל זאת מורכבים יותר. אבל בפועל הרוב החרדי, ובוודאי אלה שמצביעים למפלגות החרדיות, מתיישרים בסופו של יום לפי תפיסה זו. והם יעשו זאת שוב בבחירות הבאות.
חלקם משום שזו בעיניהם האמת הצרופה, חלקם מכיוון שרק באמצעות תפיסה זו אפשר לשמור על האתוס של עולם התורה החרדי, חלקם משום שרק כך ניתן להבטיח את הלכידות החברתית החרדית, וחלקם מכיוון שזה נוח ומאפשר לנהוג כאשתקד, בלי כאב ראש מיותר כי הבן בעזה. כל הסיבות האלה מתלכדות להן תחת המטרייה הבלתי מוצהרת שהחרדים הם ישראל, הציונות הדתית הם ישראל חצי קלאץ' והחילונים, לא נעים לומר, הם באמת לא כל כך ישראל. שלא לדבר על מי שבמקום לרקוד עם ספר תורה הולכים בשמחת תורה למסיבות טראנס בטבע עם פסלי בודהה. ויש כאלה. עם כל הצער והכאב, אלה לא ישראל שראויים לכך שחרדים יסתכנו או ימסרו את נפשם על הצלתם. רק כך ניתן להסביר את סרבנותם העיקשת להתגייס לצבא הגנה לישראל, גם אם הוא יהיה כשר למהדרין. זה כל כך פשוט.
הגישה החרדית הזאת גורמת לחילול ה' שאין כדוגמתו, ואני אומר זאת מידיעה אישית, כלומר ממה שאני חווה על בשרי. אני שואל את עצמי כיצד תלמידי חכמים מובהקים, מהם צאצאים מיוחסים של גדולי הדור מימים ימימה, אנשים שבניגוד אליי שקועים במשך רוב היום בלימוד ש"ס ופוסקים, יכולים לחשוב כך. ואם אחד מגדולי הדור מספר לנו גם שהציבור שחונך על ברכי החרדיות - ובגלל זה (!) לא יודע למשל לקרוא אותיות לטיניות - ירד מהארץ אם המדינה היחידה שבה הוא יכול להסתדר בידיעת אות עברית בלבד תפסיק לסבסד אותו, זה עושה שַמות לאמונת החכמים שלי. יש הגדרה מובהקת יותר מזו לחילול ה'?
אבל לא בדיון תאולוגי עסקינן אלא בחיים שלנו, בחיי אזרחי המדינה היהודים. וכאן השאלה היא מה צריך לקרות מבחינה פוליטית כדי שהתפיסה החרדית לא תצא עם היד על העליונה במדינה הזאת. כי אם כן, זה יהיה סופה של המדינה הציונית... וגם סופם של החרדים במדינה הציונית, כלומר זה לא באינטרס של אף יהודי המתגורר כאן.
הדרך למנוע זאת היא שאחרי הבחירות הבאות - גם אם יוקדמו וגם אם לא - תקום קואליציה ללא חרדים. יהיה לזה מחיר. כבר כעת, כאשר מפת המנדטים שאחרי הבחירות נמצאת עדיין בגנזי מרומים, ניתן לומר שהמחיר יהיה כנראה שהקואליציה תהיה פחות ימנית: ליכוד, הציונות הדתית, בן גביר, ישראל ביתנו, גנץ, לפיד, בנט - מבחינתי, במצב שהגענו אליו, כל אלה כשרים לבוא בקהל. זה גם מה שהרוב הגדול של העם היושב בציון חושב ורוצה. לרצון הרוב הגדול הזה יש משמעות רבה. כדי שמדינת ישראל תמשיך להתקיים ולשגשג, אנחנו זקוקים לממשלת ריפוי לאומי, לממשלת ימין־מרכז־דתיים, ואם צריך גם אופורטוניסטים גמורים, ובלבד שהקואליציה שתקום תחוקק חוק גיוס צודק ותדחק את החרדים אל מחוץ לעוגה התקציבית. רבנן לא צריכי נטירותא, וגם לא תקציבותא.