מקומן של נשים בלימוד תורה בימינו

חג שבועות, חג מתן תורה, מאחורינו, והתורה, חמדה גנוזה שנתנה לבני אדם (על פי שבת פח, א), ממשיכה איתנו כמרכז חיינו.

במהלך החג מלאו בתי הכנסת ובתי המדרש בגברים ובנשים, ועל רקע ההשתתפות ההמונית של נשים בלימוד, חלק מאיתנו מהרהרות שוב בשאלה מה מקומן של נשים כיום בלימוד התורה.

הררי מאמרים וספרים נכתבו בתשובה לסוגיה זו, שמעסיקה במיוחד את מי שחיים בין עולמות ומבקשים לכלול באופן שלם ומאחד את שניהם - חיי תורה נאמנים לחלוטין יחד עם חיי עשייה מפותחים הערים לתמורות זמננו. העיון בסוגיה והדרישה מהשטח שינו את המציאות לבלי הכר - תחילה בבתי ספר לבנות, באולפנות ובסמינרים, ומאוחר יותר במכללות ובמדרשות לנשים ונערות, בימי עיון ובערבי לימוד.

אולם לצד ההתפתחות הרבה, יש לעיתים תחושה שלימוד התורה לנשים התקבע על כיוונים מסוימים ועל רמת לימוד מוגבלת. על רקע זאת בולטת תופעה חדשה יחסית, והיא הקמתן של תוכניות ארוכות טווח ללימוד גמרא והלכה בעיון לנשים. אפשרות זו קורצת לנשים שעד לא מזמן חשו שאין להן מענה מספק במגוון הקיים, ומנגד יש נשים שעל אף העניין והרצון הרב שלהן בלימוד רחב ומעמיק מדירות רגליהן מתוכניות אלה מתוך חששות שונים.

בחודשים הקרובים עתיד בעזרת ה' להתפרסם ספר שכתבתי על סוגיה זו. הספר נכתב בליווי ובהדרכת תלמידי חכמים, ומבקש להציג את צדדיו הרבים של הנושא ולהציע מסקנות מעשיות. אציג כאן זווית אחת קטנה ממנו שהיא חלק מהפסיפס הגדול היוצר בעיניי את התמונה השלמה, ויהיה זה פתח להמשך לימוד והעמקה.

פטור נשים ממצוות לימוד תורה

נתחיל בנקודות היסודיות: נשים פטורות ממצוות לימוד תורה (קידושין כט, ב). אך בשונה ממצוות אחרות שהן יכולות לקיימן גם אם פטורות מהן, בנוגע ללימוד תורה מצאנו הגבלות על הלימוד והיקפו. אחד מהמקורות היסודיים בנוגע לכך הם דבריו של רבי אליעזר במשנה: "כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות" (סוטה כא, ב), ודבריו הידועים של הרמב"ם בעקבותיהם: "אישה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטווית... ואף על פי שיש לה שכר ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה. אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה ואם לימדה אינו כמלמדה תפלות" (הלכות תלמוד תורה א, יג).

פוסקים דנו בשאלה האם מדובר על איסור או על הדרכה ועצה, מהם תוכני הלימוד שראוי לנשים ללמוד וכיצד, והאם ישנם חריגים להגבלה זו. העמדה הרווחת הייתה כי על נשים ללמוד מה שנצרך להן לקיום המצוות, וללא פלפול ועיון, מלבד יחידות יראות שמיים וחכמות.

בדורות האחרונים עיקר הדיון נסוב על השלכות שינוי הזמנים - המהפכה התעשייתית וההתפתחות הטכנולוגית שהובילו לריבוי השכלה, לחילון ולשינוי במעמדן של נשים ובתפקידיהן המסורתיים במשפחה ובחברה. נשאלה השאלה האם שינוי התנאים מוביל לשינוי במדיניות ההלכתית לגבי לימוד תורה לנשים והיקפו.

רבים וגדולים השיבו לשאלה זו, ומנעד הדעות נע מקביעה שגם כיום מרבית הנשים אינן מתאימות ללימוד תורה בעיון, ועד לקביעה שאין כל מקום להבדלים בין נשים לגברים בעניין זה. על רקע זה אני מבקשת להצביע על מפגש מעניין בין שתי תפיסות שונות לכאורה במהותן: התפיסה הליטאית־למדנית, כפי שבאה לידי ביטוי בהכרעותיו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שאינה נוטה לאפיין נשים בהגדרות מהותניות וסוברת שיש לבחון את הדברים על פי המציאות הנראית לעין ובקריטריונים הלכתיים יבשים לכאורה. ולצידה, התפיסה החסידית המהותנית החב"דית, המתבססת בין השאר על מדרשי חז"ל ותורת הסוד, בתורתו של רבי מנחם מנדל מלובביץ'.

ימים שתרבה בהם הדעת והחוכמה

הרבי מלובביץ' סבר כי בימינו, כשנשים זוכות להשכלה רחבה, לא בלבד שמותר ללמד אותן תורה שבעל פה, אלא על פי טעם ההלכה שהגבילה את הלימוד כדי להרחיק אותן מעבירה, צריך דווקא להגביר את הלימוד, כדי שהחוכמה שהן רוכשות תנותב לטובה: "לא רק לימוד הלכות פסוקות בלי טעמיהן אלא גם לימוד טעמי ההלכות עד לשקלא וטריא שבתורה, שמטבע האדם (איש או אישה) שחפץ ומתענג יותר בלימוד זה, שעל ידי זה תהיה אצלן התפתחות החושים והכישרונות ('ערמומית') ברוח תורתנו הקדושה".

פרט לכך הוא הסביר שמדובר בשינוי מהותי - העלייה במעמדן של נשים, ובכלל זה רצונן בלימוד תורה, הם מהחידושים לטובה שבדורות האחרונים ומרכיבים חשובים בתיקון עולם. אנו מצויים בסוף זמן הגלות שבו מודגשת ההכנה לזמן הגאולה ש"באותן הימים תרבה הדעה והחוכמה" (על פי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ט), וכיוון שלעתיד לבוא נשים יתפסו מקום דומיננטי יותר "לכן החידוש וההוספה בלימוד התורה בדורות האחרונים הוא בהדגשה יתרה בנוגע לנשים" (שיחת התוועדות לפרשת אמור, ערב ל"ג בעומר, תש"ן ועוד - ראו דיון נרחב בשיטתו אצל הרב יצחק גינזבורג, המהפכה השלישית).

אולם על אף תמיכתו של הרבי מלובביץ' בהרחבת לימוד התורה לנשים, הוא הבהיר כי נותר הבדל ברמת החיוב בעניין זה בין נשים לגברים בשל תפקידן המשפחתי של נשים כעיקר הבית (ליקוטי שיחות, ל, פרשת ויחי, שיחה א), ובאופן מעשי הוא הזהיר "לא לפרוץ גדר הנהוג במקום".

נשים שוות לאנשים

הגרי"ד סולובייצי'ק, אשר פעל במקביל לרבי מלובביץ' בקרב יהדות ארצות הברית, תמך בלימוד גמרא לנשים על יסוד המציאות התרבותית העכשווית, שבה, לדבריו, נשים שוות בכל דבר לגברים והן עלולות שלא להמשיך לקיים את התורה אם היא לא תובן להן על בוריה. הוא ציין שהמציאות המקיפה כיום את העולם היהודי כה מסובכת ומעוררת בעיות הלכתיות מסובכות, המצריכות גם נשים לדעת את הדברים מיסודם. הוא אף לא סבר שיש הבדל בין נשים לגברים בעניין נחיצות לימוד התורה כדי ליישר את ליבם ולקרבם לקדוש ברוך הוא, בייחוד בדור שבו הפיתויים כה רבים (הרב צבי שכטר, מפניני הרב, ירושלים תשס"א, עמ' קסז).

בתגובה לשאלות שנשאל על ייסוד בית ספר בבוסטון שבו גם בנות למדו גמרא, הוא השיב (בתרגום שלי): "לא רק שלימוד תורה שבעל פה לבנות מותר, אלא שבימינו הוא ממש הכרחי. מדיניות ההפליה בין המינים בנוגע לתוכני ואופני ההוראה שעדיין נתמכים על ידי קבוצות שונות בקרב הקהילות האורתודוכסיות שלנו, תרמו רבות להתדרדרות ולירידה של היהדות המסורתית. על בנים ובנות כאחד להיכנס לאולמות הפנימיים של תורה שבעל פה" (Community, Covenant and Commitment, עמ' 83).

תלמידו וחתנו הרב אהרן ליכטנשטיין, שכיהן כראש ישיבת הר עציון, המשיך את דרכו וסבר שנשים צריכות ויכולות ללמוד את כל מרחבי התורה שבעל פה ללא סייג, ואף באופן הפלפול המאפיין את הגמרא, כדי לחיות חיים יהודיים מלאים ושלמים ולהעבירם הלאה לדורות הבאים. לצד זאת בדברים שפורסמו בשנות ה־80 הוא הבהיר שיש הבדל בין נשים לגברים בעניין זה, שכן לימוד גמרא דורש השקעה רבה: "אני לא משוכנע שרצוי ללחוץ על בת ללמוד גמרא בצורה כל כך אינטנסיבית. בהלכה בכל זאת יש הבדל בין מקום האיש ובין מקום האישה בנושא זה, ובסופו של דבר התפקוד בחיים שונה" (האשה וחינוכה, עמ' 159-158). אולם בשנים הבאות דומה שלא חזר על הסתייגות זו וקרא לאפשר לנשים ללמוד ברמה הגבוהה ביותר האפשרית (בין השאר בנאום בעת פתיחת ישיבה תיכונית לבנות בניו ג'רזי ב־1996).

בספרי אני משווה בין גישות אלה לגישות נוספות, ובהן גישתו של הרב אברהם הכהן קוק והרב צבי יהודה קוק, אשר באופן עקרוני סברו שנשים אינן זקוקות ללימוד עיוני בפרטי ההלכות, משום שבאופן טבעי הן קרובות יותר לקודש. למרות זאת אני מצביעה על נקודות דמיון בין הגישות, ובעקבות כך מציעה פתרון שיש בו אולי כדי לפתוח פתח לנשים נוספות, המתאימות לכך, ללימוד רחב ומעמיק, בלא פגיעה בפניות האישה למשפחתה ומתוך הכרה וקבלה של מאפייניה הייחודיים.

הכותבת היא חברה במכון משפטי ארץ

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)