הרב ליאור אנגלמן
הרב ליאור אנגלמןצילום: שלומי יוסף

אמרו עליו שהוא הדבר הבא בעולם הספרות, שהוא קוטף מילים מעולם אחר, שכמוהו אין.

אמרו שגם אם ביום מן הימים תייתר הבינה המלאכותית את המשוררים והסופרים, עדיין את הכתיבה שלו לא יעלה בידה לחקות.

מבקרי הספרות אינם אנשים תמימים, ולרוב אינם תמימי דעים, אבל לנוכח התופעה של עפרוני גם הם נאלצים להודות בקול אחד: מה שעשה קולמוסו של ש"י עגנון בדורו, עושה המקלדת של א"ש עפרוני בדורנו שלנו, ומחמת כבודו של עגנון מוסיפים רק בלחישה: אם לא למעלה מזה.

מה לא אמרו על עפרוני. אחרי ספר הביכורים 'עץ הדעת', שדובב את נפשו של ילד עם לקות שכלית, אמרו שבוודאי יש לו ילד כזה, שאם לא כן אי אפשר לרדת בדיוק כה נמרץ לתהומות הנפש של מולי, גיבור הספר. אלמלא היה הדבר מגוחך היו אומרים שהוא עצמו היה ילד כזה, אחרת לא ניתן להבין.

אחר כך, כשכתב את 'מתה אנוכי', על עופרה ואיתי שמתייסרים בזוגיות חשוכת ילדים, אמרו שבוודאי גם לו אין ילדים, שחווה על בשרו את צער הציפייה. איך זה שבספר השני אין לו ילדים ובספר הראשון הוא אב לילד הסובל ממגבלה שכלית? שפר על מבקרי הספרות גורלם שאיש אינו מבקש מהם דין וחשבון על סתירות בטורי הביקורת שלהם, כפי שמבקשים הם עצמם מן הסופרים על סתירות בחיבוריהם.

בשלישי שלו, 'האיש שבא מהאש', נגמרו לכולם ההסברים והתחילו הניחושים. אולי זו אוטוביוגרפיה במסווה של ספר פנטזיה, 'האיש שבא מהאש' הרי רומז לראשי התיבות של שמו, א"ש, אותיות שהפכו לשמו הספרותי. והיו שהיללו שתוך כדי כתיבה נזרקה בו רוח מלמעלה, ואולי יש לומר נבואה.

מכל מקום, זכתה היצירה שלו בכל פרס אפשרי. אפילו זוכים ששמם חרוט דרך קבע על כספי הפרס בטרם הגישו את מועמדותם, נדחקו לקרן זווית מפניו של א"ש עפרוני. "גאון בין חכמים" כתבו עליו, "ענק בין גמדים" אמרו עליו. תחרות סופרלטיבים שהמנצח הגדול בה היה הפלא הספרותי בעצמו.

הפלא הזה הקפיד להוציא ספר בכל שנה, והלך והשתבח מיצירה ליצירה. אמרו עליו שהיה הסופר שהחזיר את חדוות הקריאה לעולם והיה מי שאמר שהחזיר את החדווה בכלל.

גם מראיינים אינם מתבקשים לתת דין וחשבון ואינם מתבקשים לגוון את עצמם, ואין לך ריאיון עם סופר שאינו מסתיים בשאלה הזהה: נו, עובדים כבר על הספר הבא? גם א"ש עפרוני נשאל כך אחרי הספר האחרון שלו, 'טווס שחור־לבן', רומן שנון על הצביעות בחברה, והמראיין בריאיון הבלעדי הראשון ששאל על הספר הבא, הוסיף בחיוך: "אתה מבין שהקוראים שלך כבר כוססים ציפורניים? כולנו כבר מכורים". הוא אפילו התנצל בפניו של עפרוני על שהוא משתמש בביטוי השחוק "כוססים ציפורניים", באוזני אדם שנמנע ממטבעות לשון ישנים ובודה מליבו חדשות לבקרים ביטויים חדשים. אחר כך התנצל גם על "חדשות לבקרים".

אבל א"ש אמר שאין צורך להתנצל ושהוא אינו יודע לומר דבר על הספר הבא, ואינו יודע אם בכלל יהיה הספר הבא. המראיין חייך אליו כמי שעלה עליו, זו בוודאי עצה שקיבל ממחלקת היח"צ בהוצאה כדי למתוח את הקוראים. מן הסתם חשב לעצמו שבשביל סופרים כמו א"ש אין כל צורך בפעלולי שיווק, גם אם יכתוב רומן עב כרס על מעלליה של נמלה עמלה במרצפות הבית, יתמלאו החנויות בלקוחות שמבקשים את החדש של עפרוני. ניסה קצת ללחוץ, אולי בכל זאת ירמוז לו הגאון על היצירה הבאה, ומשלא עלה בידו אמר: "בסדר, מכבד, נמתין שנה. הרי זה הקצב שלך, ספר בשנה. נראה איזו הפתעה כבר תבשל לנו".

ההפתעה שהתבשלה הייתה גדולה כל כך, עד שכנראה לא הספיקה שנה כדי להכין אותה. חלפה שנה ועוד אחת, ובשנה השלישית כבר התחילו מנהלי הרשתות לדחוק בהוצאה: "נו, מה עם איזה חדש של עפרוני?" אבל איש בהוצאה לא ידע לענות. לומר להם את האמת לא יכלה ההוצאה להרשות לעצמה, הוא סופר הדגל שלהם, פסגת המכירות של השנים האחרונות. מה יגידו? שעפרוני נעלם להם כבר זמן רב? שבקושי עונה לטלפונים, וכשכבר מואיל בטובו לענות, נשמע כמי שמתחמק והם חושדים שאולי בינו לבינו כבר גמר אומר לחתום עם הוצאה מתחרה? הם לא יגידו את זה לאיש, ולו בשביל הסיכון שתהא זו נבואה המגשימה את עצמה. גם לזרוע הבטחות שווא כפי שעשו בשלוש השנים האחרונות, שמדובר בכמה חודשים וליטושי עריכה - אינם יכולים. זמן הציפייה נמתח כמו מסטיק, וכמו כל מסטיק כבר איבד מזמן את טעמו ואין טעם ללעוס יותר. איש לא יאמין לגיבובי ההסברים שלהם עוד. בחרו לומר שהיצירה של עפרוני כמו קדירת בשר משובחת שמונחת על פתילייה, הזמן עושה לה טוב. רק טוב.

אולי ליצירה של עפרוני הזמן עושה רק טוב, אבל לאושרי, מנהל המכירות של ההוצאה, הזמן עושה רק רע. רע מאוד. המנכ"ל כבר דרש דין וחשבון, והבעלים עצמו התקשר לתבוע תשובות. עקומת המכירות בירידה תלולה, ואין כוכבים חדשים בשמי הספרות, את כולם גנבו המסכים. הכול תלוי בסופר אחד שכבר שלוש שנים לא סופר את המצוקה שלהם, ומי יודע מה בליבו.

בהתחלה ניסו לדבר על ליבו בדברים של חנופה, כתבו לו שכמוהו אין, ולכן אין לו את הפריבילגיה להשאיר את העולם צמא, שמא יתייבש. משלא הועיל להם, ניסו לעורר קנאת סופרים, ושלחו לו את רשימת רבי המכר השנתית, כבר יותר מדי זמן שאיננו שם, אולי ידגדג לו בקצה העט. אבל עפרוני לא התרשם מן החנופה, וקנאת סופרים לא הרבתה בו חוכמה, סימן באצבע זקורה להודעה בנייד, ויותר מזה לא אמר דבר.

כשאושרי, מנהל המכירות בכבודו ובעצמו, הגיע אל ביתו כדי להפציר בו לשוב לכתוב, הוא השיב לו בחיוך חמקני, הסחת דעת ושני קרואסונים מאתמול.

"נו, מה מתבשל?" ניסה לרחרח.

"לא תמיד מתבשל".

"ובכל זאת?"

"בכל זאת".

"מי כמונו יודעים שאומנות זו אומנות ואי אפשר לדחוק ביצירה", המתיק אושרי, "אבל אתה יודע מה אומרים - שהאומנים הגדולים לא ממתינים להשראה, הם יוצרים אותה".

"יפה אומרים", אמר, ולא נידב מידע.

"אז אתה בכלל לא כותב?"

"לא משהו שנחשב כתיבה".

"אז אתה כן כותב!"

"לא, לא. זה לא מה שאמרתי".

"כל דבר שתכתוב נחשב כתיבה, אתה יודע את זה".

"לא, לא", אמר לו ונופף בידיו, "אתה לא בכיוון".

"אז מה אתה עושה בכל הזמן הזה?"

זו כבר הייתה שאלה חטטנית מדי, שרק האיצה בפגישה להגיע אל קיצה. א"ש אמר לו שטוב שהזכיר לו שהוא חייב לעצור כדי לעשות את מה שהוא עושה בכל הזמן הזה, ובעדינות הוסיף שאין טעם לבוא ולנסות שוב, גם לא עם המנכ"ל והבעלים.

בדרך הביתה ניסה אושרי לנתח מה עובר על עפרוני. דבר אחד בטוח: בניגוד מה שלחששו בהוצאה, הוא לא בדיכאון. היה לו ניצוץ בעיניים, לא ניצוץ של שיגעון ולא ניצוץ של דיכאון. אולי זה הניצוץ של אומנים שמצליחים לחבר אות לאות ולברוא שמיים חדשים וארץ חדשה, שלא היו כאן מעולם. אבל מדוע לכל הרוחות הוא מסתיר אותם?

את הרעיון לבלוש אחריו הציעה, שלא כצפוי, דווקא ראש מחלקת שירה בהוצאה. זה היה בשיחת מסדרון אקראית עם אושרי: "אמור לי, מה כולם מסתודדים כאן כל הזמן?" ניסתה להבין, וכשהבינה זרקה: "אז תרגלו אחריו", לגמרי בצחוק, בשל העיסוק המופרז לטעמה בסופר אחד, חשוב ככל שיהיה, שעם כל הכבוד שהיא רוחשת לו, עדיין אינו משורר.

אבל מנהל המכירות דווקא אהב את הרעיון שלה. היא נבהלה: "מה, אנחנו עבריינים, תגיד לי? אנחנו לא אמורים להיות אנשי תרבות?" הוא חייך אליה חיוך של אנשי מכירות אחרי עסקה מוצלחת, והיא רק עלתה להתקפה: "תגיד לי, ככה אתה רוצה שייראו היחסים עם הסופרים והמשוררים שלנו?!"

אבל הוא הרגיע אותה, בעיקר את עצמו, שזה לא צריך להיות פלילי, סתם אכפתיות, להבין מה מתבשל. ובכלל, ההתנהגות המשונה שלו מצביעה על מצוקה, ואם באמת אכפת להם ממנו, כדאי שיהיו שם בשבילו, בשביל מה יש חברים? כשראה בפניה את הזעזוע מאימוץ הרעיון שלה עצמה, אמר לה: "תגידי, מה נראה לך?! שבאמת חשבתי לבלוש אחריו? אוי, אתם המשוררים - אתם לוקחים את עצמכם כל כך ברצינות, כבר אי אפשר לצחוק איתכם, אה?" הוא את שלו כבר השיג, מה אכפת לו להניח את דעתה, ואחרי שהצבע שוב בצבץ בין שורות הקמטים על מצחה, הלכה לחדרה לסיים את עריכת 'עלעל ברוח', והוא התפנה למשימת הבילוש.

הוא מבין דבר או שניים בהלכות בלשות. פעם, לפני שספרים הפכו אצלו לעסק ועדיין היה מדובר באהבה טהורה, נמשך יותר מכול לספרי בלשים. הוא כבר יודע שבלש מקצועי לא הולך באמת עם מקטורן של בלשים, ובטח לא מצטייד בזכוכית מגדלת. להיטמע בשטח, זה הסיפור, ולא להיות מזוהה. הבעיה שא"ש עפרוני יזהה אותו ברגע. מהביקור הקודם זכר שליד ביתו של עפרוני התנהלו עבודות של מע"צ להרחבת הכביש. זה מצוין. הצטייד באפוד זוהר שיש לו ברכב, חבש כובע מצחייה ויצא למשימה. הטלפון הנייד יעזור לתת תחושה של מנהל עבודה ויאפשר לו להמשיך את עבודתו כרגיל מהרחוב תוך כדי בילוש. מושלם.

החל משבע בבוקר פטרל בסביבת הבית. כלום. עפרוני לא יצא מביתו. גם למחרת, וגם ביום השלישי. הוא כבר דאג לו באמת. הוריד את האפוד והקסקט, הניח ברכב וניגש לדפוק בדלת בלי קסקט ובלי תחפושות. אשתו של א"ש פתחה לו. "הוא לא בבית. יוצא מוקדם מאוד. כרגיל. תפילת ותיקין ואז..."

"ואז מה?" שאל אותה. הנה הוא עומד לגלות.

"ואז לעניינים שלו".

"סליחה שאני שואל, מה זה 'העניינים שלו'?"

"רגע, מי אתה בעצם?"

"אה... חבר. לא נפגשנו הרבה זמן, אז שואל".

"הלך לעניינים שלו, נו, אם אתה חבר, אתה יודע, העניינים החדשים שלו".

הוא לא יודע אבל הוא קרא מספיק כדי לדעת שאסור לו לעורר חשד, איך היה כתוב באחד מספרי הבלשים שקרא? לא צריך לרדוף אחרי ראיית הזהב, צריך לבנות מגנט מספיק חזק כך שהיא כבר תבוא לבד.

פתאום תפס את עצמו, מרוב שהיה ממוקד משימה לא שם לב מה אמרה. תפילה? זה מה שאמרה? ואם שמע טוב היא אמרה תפילת ותיקין. הוא יודע מצוין מה זה ותיקין. סבא שלו היה קבוע בוותיקין, אבא שלו כבר הסתפק במניין של שמונה, והוא כבר לא. אבל מה לסופר חילוני מבית ולתפילת ותיקין? הנה קצה חוט מבצבץ - ככה נראה תחקיר לקראת רומן חדש. ככה בדיוק יוצר הגאון הזה את ספריו, ככה הוא נכנס לדמויות. מוכן לקום כל כך מוקדם בשביל היצירה שלו, ככה נראה מקצוען. לכן כולם בטוחים בכל ספר מחדש שמדובר באוטוביוגרפיה. אבל הנה, בלש בפעולה עולה על סופר בפעולה: רומן על חרדים מתבשל פה וזו בשורה מעולה. כזה עוד לא היה להם בהוצאה. הללויה.

ליתר ביטחון, רק כדי לוודא, בדק באינטרנט מתי תפילת ותיקין למחרת, וקם גם הוא בארבע וחצי להתייצב ברחוב של א"ש. גם עובדי מע"צ קמו לוותיקין וסידרו לו חיפוי. הוא אפילו לא נאלץ להמתין כל כך הרבה. א"ש יצא את ביתו דקות ספורות אחר כך, נרתיק של טלית ותפילין תחת בית השחי. מקצוען של ממש. אף מתפלל לא יחשוד בו.

הלך אחריו במרחק בטוח בלי לעורר חשד, עד שנכנס א"ש אל בית כנסת מואר בין בתים חשוכים. "אוהל יעקב ולאה" היה כתוב בכניסה. אושרי חשב לעצמו איך ראו המתפללים בצערה של לאה והשמיטו מהאוהל את רחל.

הוא נכנס אל מבואת בית הכנסת ומיד מצא מדרגות המובילות אל עזרת הנשים שבעלייה. הוא יודע שבימות החול עזרת נשים ריקה, וממנה השקיף בקלות אל עזרת הגברים.

לא זו בלבד שעלה בידו של א"ש להערים על המתפללים שהוא אחד משלהם, אפילו אושרי, מנהל המכירות, כמעט אכל את הפיתיון. איך הוא אוחז בסידור ומניע שפתיים ומתנודד קדימה ואחורה בדבקות, כאילו אין מדובר בתחקיר. מכל מקום, לא בטוח שמדובר בתחקיר על חרדים. כמעט כל המתפללים מבוגרים, לרובם כיפות סרוגות, לאחרים שחורות, אבל אינם לבושים בשחורים. עכשיו הבין מדוע גם א"ש עצמו לא החליף בגדים.

שעה ארוכה התפללו וכבר מאס אושרי במשימת הבילוש שנטל על עצמו. כמה אפשר להביט בשחקן מתפלל, וכבר כמעט הלך משם, אלא שהתחילו המתפללים לחלוץ תפילין. חשב שישוב א"ש לביתו, אבל אין גבולות לתחקיר של א"ש. מבית הכנסת הלך אל המקווה הסמוך. אושרי חייך לעצמו, הנה מעידה ראשונה בתחקיר, חסידים הולכים אל המקווה ואחר כך לתפילה, אבל אף אחד ממתפללי בית הכנסת לא ראה אותו נכנס אל המקווה והתחקיר נמשך בלי שא"ש ייחשף.

אחרי כמה דקות יצא מן המקווה, רחוץ ונאה. לאן עכשיו? שאל את עצמו אושרי וקיבל תשובה מהר מן הצפוי. שוב 'אוהל יעקב ולאה'. התחקירן הזה אינו יודע שובע, מניין אחר מניין, תפילה אחר תפילה, עד ששפת הדמויות תהא שגורה על פיו, עד שידע איך הן חושבות ומה הן מבקשות, ומה בליבו של הרב ובליבו של הגבאי ובליבו של מי שמבקש לשמש כגבאי ואין מניחים לו. אבל הפעם לא נכנס א"ש מן המבואה אל תוככי בית הכנסת. הוא ירד במדרגות.

מיהר מנהל השיווק לחפש חלון מבחוץ להשקיף דרכו. חיפש ומצא. א"ש עפרוני ישב רכון לפנים, גבו אל החלון, מעליו מנורת לילה מאירה אל השולחן שלפניו, והוא יושב וכותב. בדיוק כמו שחשב, טפח לעצמו טפיחת הערכה דמיונית על כתפו הבלשית, וניסה לאמץ את עיניו ללכוד מילה או שתיים מן הרומן המתהווה. הציץ בכל כוחו. הציץ ונפגע. א"ש לא כותב רומן. הוא טובל נוצה בקסת של דיו, וכותב לאט לאט אותיות על קלף שנראה כקלף ספר תורה.

עכשיו כבר ברור כשמש, גיבור הרומן הוא סופר סת"ם, ועד כדי כך נכנס א"ש לדמות, עד שאוחז נוצה כמותו וכותב בכתב סת"ם כמותו. וכל כך ערמומי הוא א"ש, שלרגע כבר השתכנע אפילו הבלש עצמו שהכול אמת לאמיתה, שאין כאן תחקיר ואין עלילה, אבל נזכר איך לרגל הוצאת העותק המאה אלף בארץ של ספרו האחרון ישבו לחגוג במסעדה שאפילו שומר מסורת לא יאכל בה, לא כל שכן סופר סת"ם, והבין שהכול סתם. אחיזת עיניים.

אלא שאחר כך נזכר גם במה שאמרה לו אשתו של הסופר, שאם הוא חבר שלו הוא בוודאי מודע ל"עניינים החדשים שלו", וזה ערער אותו לחלוטין. אולי משהו לא טוב עובר על א"ש? אולי זה לא תחקיר ולא דמות, אולי זו באמת דמותו החדשה? ככל שהבין זאת, כך עלה זעם באפו - איך יכול אדם יצירתי כא"ש עפרוני להפקיר את הכישרון הגאוני שהתברך בו בשביל כתיבה שכל גולם, יסלח לו סבא שלו שקם לוותיקין ואבא שלו שקם לשמונה, אבל באמת כל גולם יכול לעשות. ומה יעלה בידו אחרי שבועות וחודשים של עבודה אפורה? ספר תורה שאינו שונה במאומה מכל ספר תורה אחר, בלי שמץ ממעוף האומנות של א"ש הסופר, כאילו כתב אותו סתם סופר. כשהבחין שאפילו את האותיות שכותב א"ש על הקלף אינו בודה מליבו, הרי ספר תורה מונח לפניו והוא מעתיק אות מאות, מילה ממילה, אינו יוצר מעצמו דבר, כמעט שיצא מנהל המכירות מדעתו.

זה גמור. הוא חייב להפנים את זה. זהו, א"ש עפרוני שייך להיסטוריה, צריך לממש את אדי הדלק האחרונים של ספריו הקודמים, לשווק אותם חזק ולחשוב הלאה. כבר מזמן אמר למנכ"ל שצריך לעבוד כמו בקבוצת כדורגל מקצוענית, להקים מחלקת סקאוטינג ולזהות כישרונות צעירים. בינתיים הם סתם מתישים את עצמם עם מאות כתבי יד שמגיעים אליהם, חלק בוסריים, חלק רקובים, וכל השאר בסופו של דבר הם עוד מאותו דבר. אחד לחמישים ראוי לפרסום, אחד למאה יפיק גם רווחים. הם צריכים להתחיל לצוד כישרון, לראות מי כותב יפה ברשתות, לרחרח בתחרויות לכתיבת סיפורים קצרים, לזהות למי יש את הטאץ' הזה שיש לגאונים. לפנות אליו, ללטף לו את האגו, לבשר לו שהוא הדבר הבא, לחדד לו את העיפרון, לפני שהוא כותב ופונה להוצאה אחרת. עכשיו, כשהם בדרך לאבד את עפרוני סופית, הוא חייב לחזור על הרעיון שלו שוב באוזני המנכ"ל ולגשת למלאכה.

בדרך להוצאה עבר בחנות הספרים הקרובה, כדי לראות שהספרים שלהם ממוקמים בשולחנות שיודעים לדחוף עלילות היישר לידיהם המושטות של הלקוחות. שאל את בעלת החנות מה פתאום המשחקים בולטים ככה והספרים מוצנעים, זו חנות ספרים בסוף, לא? אמרה לו: "תביא כבר את עפרוני במקום להטיף לי על חנויות ספרים. המשחקים משאירים אבק לשאר". אמר לה: "ברור שאביא לך את עפרוני, אבל בינתיים תשימי את הקודמים שלו פה, ואם לא אכפת לך, גם את החדשים שלנו. יצאו כמה מעולים של סופרים אחרים". מה יגיד לה, שגם עפרוני מעלה אבק? שהפך מיוצר למעתיק? "ומתי יגיע החדש?" דחקה בו. "יגיע", אמר לה, "עפרוני לא סופר רגיל, כל ספר אצלו זה בריאת העולם". "כן, הוא טיפוס טיפוס", אמרה, ומנהל המכירות קפץ: "מה, את מכירה אותו?". "לא מכירה־מכירה, אבל כשיצא האחרון שלו, נכנס פעם אחת, אמר שבא להרגיש את הדופק. אמרתי לו 'תרחיק את הסטטוסקופ שלך מהאוזניים שלא יתפוצצו מרוב דופק, כל הזמן קונים'. שאל אותי: 'מה הכי נמכר?' אמרתי לו: 'שלך, נו'. אמר לי: 'לא פה. לא היום. אני שואל מה הכי נמכר מאז ומעולם'. אמרתי: 'בטח הארי פוטר. בעצם שייקספיר. ואז נזכרתי: התנ"ך. כן, כן, התנ"ך'. הוא שאל אם אני בטוחה. שאלתי את גוגל. הוא היה בטוח. הקראתי לו: 'למעלה משישה מיליארד עותקים'. אמר לי: 'עכשיו הבנתי הכול', ויצא. טיפוס־טיפוס. אמרתי לך".

עכשיו גם מנהל השיווק הבין הכול.

הוא כבר חייב לנסוע להוצאה, אבל משהו בו התעקש ללחוץ על החיפוש האחרון בווייז, ולהגיע שוב ל'אוהל יעקב ולאה'. אם זה הסיפור של עפרוני, להתחרות בשישה מיליארד עותקים, אז מישהו צריך ליישר לו קצת את האף. בשביל הקוראים. בשביל ההוצאה. אבל קודם כול בשבילו. ואין מישהו שיעשה את זה, רק הוא יכול.

בית הכנסת עדיין היה פתוח. הפעם לא חיפש חלון, בא להניח הכול על השולחן. ירד במדרגות המובילות אל חדר ההעתקה של א"ש עפרוני. הוא לא היה שם, אבל עדיין דלקה הנורה ועדיין מונחים היו שם שני ספרי התורה, המעתיק והמועתק. סקרן היה לדעת כמה נשאר לו לא"ש עד שיחדל מהתחביב המשונה שלו. ממבט חטוף בשני הספרים נראה שהוא בערך ברבע הדרך. המילים האחרונות שכתב: "וה' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה". משעשע, חשב לעצמו: א"ש כותב על אש. אחר כך ראה שעל השולחן הדביק מישהו, אולי א"ש בעצמו, נייר ועליו בכתב סת"ם: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד, מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". מעניין.

כל כך מעניין עד שכמעט לא הבחין בא"ש שנכנס, ומשהבחין בו נדרך.

"מה לידידי בביתי?" שאל אותו. הנה, מרוב העתקה גם הוא כבר משתמש בקלישאות שחוקות.

"ידידך מתגעגע", החליט מנהל המכירות לפתוח בדברי פיוס, "ולא רק ידידך, גם המוני קוראים".

א"ש עפרוני פשט ידיו לצדדים כאומר: ומה אני יכול לעשות?

אושרי החליט לעלות להתקפה: "תראה אותך, יושב כפוף. מעתיק. מה אתה מעתיק - 'ואהבת לרעך כמוך'? תחשוב על כל האנשים שמחכים לקרוא ממך. אוהב אותם? תשמח אותם. מעתיק 'לא תגנוב'? מעתיק 'בל תשחית'? תסלח לי שאני אומר לך את זה, כן, אבל אומן שמשחית את היצירתיות שלו זה וואחד בל תשחית, זה בטוח יותר גרוע מחקלאי שעוקר עץ".

א"ש ניסה לומר משהו, אבל מנהל המכירות היה כבר בתנופה והוציא מהכיס את הנייד שלו, הקליד משהו והראה לו: "זה דוח המכירות של הספר האחרון שלך. תראה את המספרים. שבעים אלף עותקים. אין בארץ מספרים כאלה. תעשה את החשבון, תוסיף את המשפחה של כל קונה, תוסיף את כל הקוראים בספריות, זה מאות אלפי קוראים. אלה המעריצים שלך. אתה פוגע בהם, ומילא הם, תחשוב קצת על עצמך, אתה לא יכול להרשות לעצמך לאבד אותם. שלא לדבר על הפרנסה".

א"ש לא ענה לו, רק פלט בחצי בוז וחצי בהלה: "מעריצים..." ביקש את סליחתו של מנהל המכירות, אמר לו שהוא בעיצומה של הכתיבה החשובה בחייו, והפטיר: "בגלל המעריצים אני כאן, רק שתדע".

"בגללם?" מנהל המכירות לא הבין.

"בזכותם", תיקן א"ש, "רק בזכותם".

מנהל המכירות עוד ניסה: "תגיד לי, אתה באמת חושב להתחרות במכירות של התנ"ך?" אבל א"ש סימן בתנועת ביטול כאומר שאין טעם להסביר למי שממילא לא יבין, ושב למלאכת ההעתקה.

אילו היה יודע אושרי מה מחכה לו בהוצאה אולי היה נאבק עוד קצת, אבל לא העלה על דעתו שאחרי שנתיים נוספות בלי עפרוני ובלי צמיחה במכירות יפגוש בסתם יום של חול את המנכ"ל מסייר בין חדרי העורכים בלוויית בחור צעיר ושאפתן.

המילה פיטורין לא נאמרה במפורש אף לא פעם אחת. להפך, המנכ"ל החמיא לו על המאמצים וההישגים, ואמר שאם יש מישהו אחד שיצליח להסתגל הכי טוב לרה־ארגון־פרוסס שלפנינו, זה רק עובד מוכשר כמו אושרי - כך ממש אמר, "רה־ארגון־פרוסס", כי בלועזית מקצועית זה נשמע דוקר פחות. ואחרי שניפח את הבלון הלועזי הכיר לו את אריק, שעבד בשנתיים האחרונות באחת הרשתות המובילות באנגליה, והוא יהיה המנטור הכי טוב למכירות בשביל אושרי. "תלמד ממנו, תקלוט את הניואנסים, זה ייקח אותך רחוק, את כולנו", אמר לו המנכ"ל, ורק בבית תפס אושרי שהוא בעצם ביקש ממנו להיות המעתיק. דווקא ממנו, שהיתרון שלו הוא בחשיבה מחוץ לקופסה, ואפילו כשפעם אחת העתיק בבגרויות עשה את זה בדרך הכי מקורית, תלה מראה קטנה בתקרה, הניח מראה קטנה לצד מחברת הבגרויות, וקטף ציון גבוה על חשיבה בלי מסגרת. עכשיו מביאים לו מנטור? באמת... אושרי ידע שהמנכ"ל ידע שזה נקרא לפטר. לפטר יפה, אבל לפטר, והוא יצא בזעם ולא חזר לשם יותר.

ברור שהיה יכול למצוא מיד עבודה אחרת, אבל פראייר הוא לא. שנים שילם ביטוח לאומי מופקע בדיוק בשביל הרגע הזה, וכמה שהמילים "דמי אבטלה" עשו לו צרבת, הוא התגבר וחתם וקיבל. מה שמגיע מגיע. חודש אחרי חודש חתם, ואפילו לא רחרח אחר עבודה חדשה, וכשהגיע החודש האחרון של דמי האבטלה, החליט לפנק את עצמו בספר בלשים חדש שיגמע בחודש המנוחה האחרון שלו, ממש כמו פעם לפני שהפך את הספרים מאהבה למשימה.

המוכרת בחנות זיהתה אותו מיד, שאלה מה קרה, מזמן לא היה כאן, והאם עבר למכירות במחוז אחר. "זה סיפור ארוך", אמר לה, "ארוך ומשעמם. אבל בינתיים, אולי יש לך איזה ספר בלשים טוב להמליץ לי? הכי ארוך שיש". "אתה צוחק עליי, נכון? מה בלשים? את האחרון של עפרוני קראת?" אמרה, והגישה לו חדש אחד ליד. "איזה תרגיל עשה לכם, אה? בלי הוצאה, בלי תמלוגים. בטח אכל לכם את הלב שם בהוצאה". בטח לא ראתה את החיוך שלו, את הניצחון הקטן שלו על אריק, והמשיכה: "לא רוצה ללחוץ על פצעים, כן, אבל זה הכי טוב שלו בפער. הקהל מצביע חזק בקופות".

הוא לקח לידיו את הספר החדש, 'המעתיק', כריכה שחורה, נוצה לבנה, א"ש עפרוני באותיות צנועות. הפך אל גב הכריכה: מינימליסטי במיוחד: "כשהאותנטיות הפכה לזיוף מקצועי, יוצא אביהו שרגא ששרף את כל הבמות האפשריות לבקש את עצמו".

המוכרת התנדבה להרחיב לו:

"זה על זמר יוצר, כמעט אליל, שמרוב אותנטיות מזויפת איבד את עצמו. הוא מתחיל לשנוא את עצמו ואת המעריצים, והולך בעקבות איזו מנגינה עתיקה. היא מולידה אותו מחדש, כמו תינוק שמתחיל לצעוד. חתיכת סיפור. האמת, הרגשתי שאני קוראת פרק בתנ"ך, לא סתם רומן. אומרים שזו הפעם הראשונה שא"ש כותב אפס אוטוביוגרפיה ומאה אחוזי דמיון. וזה באמת הכי טוב שלו. אתה חייב לקרוא!"

לתגובות: [email protected]