סדר העבודה

עוד כילד קטן, הצעצוע שדוד ליבי נהג לבקש היה תמיד משהו מגזרת הכלים הכבדים: באגר, טרקטור, משאית. כשהיה משחק שעות ארוכות בחצר של סבא וסבתא בשילה, הם היו מוצאים בסוף היום שהעפר בחצר זז מצידה האחד לצידה השני, וחוזר חלילה.

כשסיים את שלב עבודות העפר וגדל קצת יותר, עבר לנטיעה וזריעה, גם בביתו שלו וגם בחצרם של סבא וסבתא. משחקי הילדות הפכו לדרך חיים, ואהבת האדמה צמחה איתו ובתוכו. 18 וחצי שנותיו הקצרות היו תמצית של חיבור עמוק לרגבי הקרקע, והן הסתיימו בשבוע שעבר באופן טרגי כמעט כמו בנקודת ההתחלה - על הבאגר, בעיצומה של מלחמה על ארץ ישראל.

סבא, הרב יעקב ליבי, איש חינוך ותיק ומוכר בבנימין, היה קשור לנכדו דוד הי"ד מרגע יציאתו לעולם, ולא כמטאפורה. "הוא נולד אצלי באוטו, בצומת עופרה", הוא מספר השבוע, בתוך ימי הניחומים שאחר החג. מאחר שהוריו אליאב ושרה ליבי התגוררו בנקודות התיישבות מרוחקות שהקימו, היה דוד חוזר פעמים רבות מבית הספר בשילה לבית סבא וסבתא וליבי, ומבלה איתם זמן איכות ממושך עד שהגיעו הוריו לקחתו הביתה. הבית שאליו חזר היה בחלק מהשנים אוטובוס שבו התגוררה המשפחה, וכאשר נדרשו מסיבות שונות לזוז ממקום למקום או קיבלו צו הריסה, אפשר היה פשוט להתניע את האוטובוס ולעבור עם הבית לנקודה אחרת, כשכל הציוד כבר מסודר ב"בית".

באווירה החלוצית והמסורה הזאת גדל דוד, בן בכור לאליאב ושרה, שהקדישו את חייהם לתפיסת שטחים במרחב באמצעות הקמת חוות חקלאיות, בעיקר במורדות בנימין מזרחה, לכיוון הבקעה. תחילה היה זה היישוב 'מלאכי השלום', שהוקם אחרי רצח מלאכי רוזנפלד הי"ד, מזרחית לציר אלון. אחרי הרצח התגוררה שם קבוצת נערים מהיישוב כוכב השחר הסמוך, ומשפחת ליבי הגיעה לחזק את המקום. הם פתחו שם חווה עם מרעה וחקלאות, ומשפחות נוספות הצטרפו. כשהיישוב התבסס דיו, עברה משפחת ליבי לנקודה הבאה, והשאירה מנהלים אחראים שימשיכו לתחזק את 'מלאכי השלום'.

הם ירדו עוד מזרחה והקימו את חוות רשאש, ובאותו ריטואל חלוצי סירבו להיכנע לנוחות: בכל פעם שנקודה שהקימו התבססה - הם עברו לנקודה הבאה, משאירים מאחור את מחליפיהם. מחוות הרשאש ירדו לחווה באזור מעלה אפרים, ובשנים האחרונות התקדמו עוד מזרחה והקימו חווה שסמוכה מאוד לכביש 90, ליד המושב תומר. כך, בעשר אצבעות של שני הורים ושמונה ילדים, מחוללת משפחת ליבי מהפכה של ממש בשטח: כיום למעשה כל השטח מ'מלאכי השלום' עד כביש הבקעה הפך לרצף של התיישבות יהודית, שיצרה המשפחה צעד אחר צעד, חווה אחרי חווה.

התחביב המעניין הזה הוא גם משפחתי: אחיו של אליאב, הראל ליבי (הידוע בכינויו "קוקו"), פועל גם הוא באותה שיטה בגזרת השומרון. תחילה הקים את חוות יתדות, סמוך ליישוב חוות גלעד. משם המשיך לנקודה הבאה מזרחית לאלון מורה, ולאחר מכן לחוות שלישה, מערבית לציר אלון. מאז הקים עוד שתיים־שלוש חוות בסביבות העיר אריאל. כל חווה כזאת מכונה "החווה של קוקו", עד כדי כך שהבדיחה מספרת שכאשר בוצע פיגוע ירי ליד אחת החוות שלו באריאל, הצבא הגיע לחמש נקודות שונות בעקבות הקפצה לאירוע "בחווה של קוקו". בשיטת הפעולה הזאת, שדומה מאוד אצל שני האחים, חולש גם הראל ליבי על שטחים נרחבים ובכך מונע השתלטות פלשתינית.

מאז ומעולם התרחקו בני משפחת ליבי מאור הזרקורים, הן בשל צניעותם והן בשל פעילותם רבת הענפים שיפה לה השתיקה. אבל נפילתו של דוד, בנו בכורו של אליאב ליבי, בשבוע שעבר בעזה הכריחה אותם להיחשף לציבור, ועוצמתה של המשפחה הלכה והתגלתה. לאחים לא היה די במפעל החוות האסטרטגי, והם הקימו חברת בנייה ותשתיות הנושאת את שם המשפחה - ליבי. המפעל, על טהרת העבודה העברית, עוסק בכמה תחומים: בניית קרוואנים ומבנים יבילים, עבודות עפר, פריצת כבישים ודרכים, פיתוח ותשתיות, ולאחרונה נפתחו גם מפעלי בטון של החברה. מדובר בעבודות בעיקר ביהודה ושומרון, ומבחינת ייצור קרוואנים הם הספק הגדול ביותר של חברת אמנה בהיקף של מאות מבנים בשנה. את טביעות ידיהם אפשר למצוא פעמים רבות באזורי התיישבות חדשה ביהודה ושומרון. החברה פורצת דרך בכך שהיא מעניקה מענה בתחומי עבודה שעד היום היו בעיקר בחזקת קבלנים ערבים ומהווה אלטרנטיבה ראשונה מסוגה.

כך למשל התשתיות והמבנים הקלים ביישוב כרם רעים בבנימין הם פרויקט של החברה. בתחום עבודות העפר הייתה חברת ליבי הראשונה לפרוץ את הדרך וליישר שטח לבנייה בחומש, לאחר שהתקבל האישור להקים בו מבני קבע עם ביטול חוק ההתנתקות. בשבועיים האחרונים לקחה על עצמה החברה פרויקט אסטרטגי נוסף: בעקבות רצח צאלה גז הי"ד בכביש הסמוך לברוכין, קיבלה החברה את המשימה לשטח את כל הצוק ששולט על הכביש, סמוך לכפר בורקין, שממנו ירה המחבל. הכלים הכבדים של ליבי פוררו את הסלע לעפר, ובימים שלפני נפילת בנו היה עסוק אליאב ליבי בתכנון פרויקט התיישבותי חדש בתוואי השטח הנרחב שיישרו הבאגרים שלו.

לפני כשבועיים הודיעה בריטניה על הטלת סנקציות על חברת ליבי בנייה, במסגרת הריטואל הידוע לשמצה של הטלת סנקציות על אישים וגופים מעודדי התיישבות. אולם בחברה לא נרתעו מההכרזה, שיש לה השלכות על העבודה מול הבנקים ועל רכישות בחו"ל, אך לדבריהם אפשר יהיה למצוא פתרונות ולהמשיך קדימה.

כבוש וכתוש

עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל והתקדמותו של התמרון הצבאי, התגייסה חברת ליבי בנייה ותשתיות למשימה הבאה במערכה על הארץ. "בשלב הראשון, צה"ל גייס מפעילי כלים כבדים לעבודות צמ"ה בעזה והרבה חבר'ה מיהודה ושומרון, שעובדים על כלים כאלה, התגייסו למשימה", מספר הדוד, מתנאל ליבי. בשלב הבא, כשצה"ל גילה את איכויות העבודה העברית שמציעים קבלני עבודות העפר מיהודה ושומרון, נחתם איתם חוזה באמצעות קבלן של משרד הביטחון. ככל שעבר הזמן והלחימה נמשכה, צה"ל גילה שהוא זקוק לעוד מפעילים ועוד כלים כבדים.

"הפרויקט גדל, צה"ל השתמש בהם יותר ויותר ועבר לעבוד באופן ישיר מול חברת ליבי. למעשה, ביקשו דווקא אותם כי ידוע עד כמה הם חדורי מטרה ובהתאם גם מגיעים לתוצאות. בסופו של דבר, זו עבודה לא הכי רווחית ועם סיכון גדול, אבל החבר'ה שלנו באים עם מוטיבציה אחרת, לא עסקית. קצב ההריסה של מפעילי הצמ"ה של ליבי גדול פי כמה משל המתחרים", מספר מתנאל ליבי. כך במשך כ־9 החודשים האחרונים עובדת חברת ליבי בחוזה ישיר מול משרד הביטחון, בכל הגזרות של רצועת עזה, מציר נצרים וג'באליה ועד רפיח. מתוך כ־40 כלים בבעלות החברה, 14 מהם מגויסים ללחימה בעזה.

לא מדובר רק בסרטוני הרס מעזה שמעלים את המורל לעם ישראל שבעורף. ליבי מסביר את חשיבותה האסטרטגית העליונה של עבודת הצמ"ה, שנעשית באחוזים גבוהים על ידי פועלי חברת ליבי, באופן שמשפיע בפועל על אופי הלחימה. "לצה"ל אין מספיק חיילים כדי לשמור על כל שטח שהוא כובש, ואם השטח נותר שדה קרב ולא הושמד - אז מחר יבואו לשם שוב מחבלים והאזור שנכבש חוזר להיות זירת לחימה. אם האזור מושמד ומשוטח סופית, אין למחבלים איפה להתחבא. כדי למנוע לחימה שוב ושוב באותו שטח, הורסים את הכול. זה משנה את כל צורת הלחימה, כי אפשר להתקדם הלאה ולא צריך בכל פעם לחזור לשטח שכבר נלחמו בו. מאז התמרון ברפיח, עבודות הצמ"ה הן אחת המשימות המרכזיות".

העבודה על כלים כבדים, ובפרט הרס תשתיות, אינה קלה ודורשת מיומנות רבה וניסיון מקצועי של כמה שנים. בדרך כלל צריך למצוא מפעיל מבוגר בעל מיומנות גבוהה. אבל הפועלים של ליבי גדלו על הטרקטור מגיל צעיר מאוד, ולכן הוא יכול לספק לצה"ל פועלים מיומנים ברמה שהוא מתקשה לנפק ממקום אחר, ועוד יותר קשה למצוא במגזר היהודי. גם דוד הי"ד נהג על כלים כבדים מגיל צעיר, והתאמן בחצר הבית עם אביו. הוא וחבריו מהגבעות חידשו את בשורת העבודה העברית בתחום שכמעט ננטש, וגילו מיומנות ומקצועיות שכעת הביקוש להן רב וההערכה הצבאית בהתאם. גם מבחינת אספקת הציוד והעבודה הלוגיסטית הרבה שנדרשת לתחזוק כלים כבדים בסוף כל יום של הריסות, מעדיף צה"ל להטיל את האחריות על חברה אזרחית ולחסוך מעצמו את העלויות והמשאבים הנלווים. חברת ליבי מגיעה להספקים עצומים בעזה, ועבודות ההרס מבוצעות בקצב של עשרות תשתיות טרור ביום.

דוד ליבי הי"ד נהרג בפיצוץ מטען בג'באליה בעת שעבד על כלי הנדסי. הוא רצה מאוד להתגייס לצה"ל אך הדבר נמנע ממנו בשל סיבות בריאותיות. כשפרצה המלחמה הוא היה תלמיד בישיבת תלם, אך הרגיש שאינו יכול שלא להיות חלק מהמשימה. בתחילה היה בא להחליף את המפעילים בסופי השבוע, ובימות החול חוזר לישיבה. אחרי הפסקת האש חש שחייבים לעשות יותר ולהשלים את המשימה בעזה, והתעקש שאביו יסכים להכניס אותו לעבודה אינטנסיבית כמפעיל צמ"ה. סבתו חששה מאוד והתנגדה, אבל לבסוף האב נכנע ורכש בשבילו באגר שאיתו ייכנס לעבודה בעזה.

וכך תיאר אליאב את השתלשלות האירועים בהספד המרטיט שנשא על קבר בנו: "ואתה שואל אבא, אבא, אולי אני עוזב את הישיבה? נכנס רשמית מלא מלא ללחימה. 'תביא לי כלי' אמרת, 'ואצטרף לסדר העבודה'... ושוב אני חושש, נעצרת הנשימה. מה נכון? מה ה' שואל ממך? מה טוב למשימה? מה חלקנו בלחימה? מה, מהו סדר העבודה? ובמו ידיי אני קונה לך מזבח, מזבח חדש, מזבח אדמה... ואתה צורפת ללחימה ולסדר העבודה, ולא נגלה לי המלאך לעצור את ההקרבה... ואני, אני לקחתי חלק בעקדה... ואני, אנה אני בא".

צה"ל סירב להכיר בדוד הי"ד כחלל צה"ל, מה שעורר ביקורת ציבורית לא מעטה. במשפחת ליבי מעדיפים כעת לא להיכנס למאבק בנושא הזה, אבל האח מתנאל מוכן לומר באופן כללי כי "אף אחד מהאזרחים הללו לא עושה את זה בשביל הכסף. לא מרוויחים יותר מהעבודה בעזה, וזה רק יותר מסוכן. לא מדובר בעבודות על הגדר. בסוף המדינה קראה לחבר'ה האלה, השתמשה בהם, הם עבדו עם הלוחמים כתף אל כתף בנקודות החזית ממש. היה ראוי שתהיה להם הכרה בפורמט כזה או אחר, כמו שיש לעובדי המוסד או השב"כ. צריך למצוא את הדרך להתייחס אליהם, בסופו של דבר הסיכון שהם לקחו אינו הולם בשום צורה את התמורה שהם מקבלים".

אבל משפחת ליבי אינה תלויה בהכרה של גוף ממלכתי כזה או אחר כדי להוקיר את זכר בנה. בתקופה הקרובה מתכננת המשפחה להעלות לשטח כחמש חוות חדשות לזכרו של דוד הי"ד, והיד עוד נטויה, כמיטב המסורת המשפחתית. דוד, שנלקח מאחר הצאן בשירות עם ישראל, יחבר ממקומו החדש אדמה ושמיים בצעד נוסף לגאולת הארץ.

לתגובות: [email protected]